בפרשתנו אנחנו נפגשים בפסוקים המורים על סוד הצמצום.
יב: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ".
יג: "וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ".

יישנו פער בין האינסופי לסופי ואנחנו נמצאים בטווח של הכמיהות והדיאלוג. האינסופי קורא ומבקש את הקשר, כאשר גם האינסופי יודע שיש דברים שבנויים על תהליך, והוא חייב להתאזר בסבלנות ובערגה.
זה גם מה שנדרש מאיתנו להכלת האינסוף, זה האמון שאנו זקוקים לו כדי להאמין באינסוף עצמו, כאשר עם הזמן אנו הופכים לכלי שלו ומחזירים אור.

אלה יחסים של רעות הנבנים בתהליך, ישנו געגוע של האור הפנימי אל המקיף והנעלם. וכאשר נוצרת הפנמה של המקיף והנעלם, האור האינסופי שהקיף אותנו הופך לאור הפנימי, ומתרחשת גדילה, הרחבה ויחסי אהבה הדדים:
"וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ" (ז, יג), "וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ" (י',י"ב) ,"וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (י"א,א'), ושוב "לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו–וּלְדָבְקָה-בוֹ." (יא,כג).

עם פרשה זו מתחיל שינוי בשפה עצמה בין ה' לעם ישראל, החל מכאן ספר דברים יהיה רווי בביטוים "אהב", "חפץ", "חשק" הודות לתהליכים הסיפיים עליהם אעמוד, אשר מתרחשים בפרשה הזו, אשר מדברת לא רק על המעבר את הירדן ואת הגדילה, מעבר לגבולות העצמי המוכרים עד כה (ט', א': שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת-הַיַּרְדֵּן, לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם, גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ) אלא גם מעבר מבחינת השפה…

האינסוף יודע שהעם יהיה חייב לעבור תהליכי התבגרות, העם יידרש לעבור דרך ניסיונות על מנת להבשיל. העם, כמו האדם הפרטי, נדרש לתהליכי ניסוי ותהייה, אין קיצורי דרך עד שנגיע לארץ 'חדשה ישנה'. כל מה שנותר בפרשה זו, לפני שנכנסים לארץ זה לדבר על…, כי יבוא יום והמילים יקבלו משמעות עמוקה וממשית. עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים (שיר השירים ב',י"ז).

משה מדבר, מסכם, מבקש… יודע שרק מילותיו – המבטאות את האינסופי – ימשיכו להדהד אחרי היפרדו. יש בו הבנה ויכולת ראייה הבנויים על ניסיון חיים עשיר, על היכרות עם העם, על אינטואיציה, על רוח הקודש.

מה שמאפיין את הפרשה היא הכמיהה שכמו לוחשת מאחורי המילים, תחינה הבאה בעקבות פרשת ואתחנן.
יב: "וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל–מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ".
יג: "לִשְׁמֹר אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה, וְאֶת-חֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם–לְטוֹב, לָךְ".
יד: "הֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם, הָאָרֶץ, וְכָל-אֲשֶׁר-בָּהּ".
טו: "רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהוָה, לְאַהֲבָה אוֹתָם; וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם, בָּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים–כַּיּוֹם הַזֶּה".
טז: "וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם–לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד".
יז: "כִּי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים: הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד".
יח: "עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה".
יט: "וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".
כ: "אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, אֹתוֹ תַעֲבֹד; וּבוֹ תִדְבָּק, וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. כא הוּא תְהִלָּתְךָ, וְהוּא אֱלֹהֶיךָ–אֲשֶׁר-עָשָׂה אִתְּךָ, אֶת-הַגְּדֹלֹת וְאֶת-הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר רָאוּ, עֵינֶיךָ…."

ברית המילה של הלב, עצמת ההתרככות היא חווית החניכה לקראת המעבר, המקשרת אותנו אל האינסוף.
ואז על הסף – ספר דברים, ספר שלם שנכתב על הסף – כמו אדם בתהליכי פרידה הנפרד מ..
מה שמאפשר את הדיבור 'על' הוא ההימצאות ב'מדבר'.

המדבר הינו הזמן שלפני ההתממשות, ה'התממשות' גובה מחירי טעות, הדורשים חזרה בתשובה על מנת להגיע וליצור עולם מתוקן. וכבר אמרו חז"ל:
"אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (מסכת גיטין, דף מ"ג, ע"א)
לאיזו תקופה נאמרו הדברים?
אולי לפני כן לא היינו מסוגלים להקשבה?!… הרי אנחנו כבר כאן?

לארץ חוקים משלה, אין היא רק מקום בו אפשר לכונן כל חברה ובכל מחיר.
הזוהר מתאר בפרשת ואתחנן (ח"ג רס"ח א') כיצד חוקי הארץ, הנקראים בדרך כלל כאמירות 'בשם האב' – באופן חיצוני, אם תשמרו… ואם לא… – צריכים להיות נקראים כחוקי הארץ, קולות האדמה, קולות האם. זה טבעה של הארץ, פגימה בחוקים המוסריים מסלקת את השכינה מהאדמה. השכינה אינה יכולה לשרות במקום העוול.
"…כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ–לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה…" (דברים ל', כ')
בנינו, נפלנו, נכשלנו, הבשלנו.

בדבריו על החורבן כותב ר' צדוק הכהן מלובלין:
"הסדר שיסד השם יתברך בבריאה ברישא חשוכא והדר נהורא (שבת עז ע"ב), כך הוא בכל ימות עולם, אין לך שום אור מתגלה אלא מתוך החושך הקדום לו. דרך משל מתן תורה קדם לו יציאת מצרים. ועד ששקעו וכו' (במ"ט שערי טומאה)
…ועיקר בנין המשכן גרם חטא העגל שביקשו ישראל (שם ל"ב, כ"ג) אלהים אשר ילכו וגו' מורגש לעין ועל ידי זה פעלו קדושת משכן ואהל מועד, שהוא מקום מורגש לעין הולך לפניהם ששם השגת אלהות והיה כל מבקש ה' וגו' (שם ל"ג, ז').
ואהרן הכהן נבחר על ידי זה לכהונה גדולה, כי משה אמר לו הבאת עליו חטאה גדולה ומתוך צעקה זו שהייתה בלבו על כך והיה צועק לה' לתקן זה ומבקש להביא על ישראל זכויות גדולות. כמו שאמרו (אבות א', י"ב) מידתו של אהרן ואוהב שלום ורודף שלום ומקרבן לתורה,
על ידי זה זכה לכהונה גדולה דהיינו שהוא המכפר של כל ישראל. וכן כל דבר מתוך חושך יוצא אור שהוא ממש היפך אותו החושך בין בדורות בין בפרטי נפשות: (רסיסי לילה כ"ד)

דבריו של ר' צדוק מפחידים ועמוקים. שהחושך קודם לאור ידענו, שהחטא קודם לתיקון גדול וכפרה ידענו, אבל לא עד היכן הדברים מגיעים. אהרון זוכה לכהונה מתוך הבנתו את הקלקול שנעשה על ידו, המביא אותו לצעקה גדולה, לרצון ועשייה לתקן ולכפר.

לצעוק שוב את חוקי הצדק – צעקנו.
לצעוק שוב את חוקי האהבה והתיקון האישי הקודם לתיקון חברתי – גם צעקנו.
הדבר היחידי שנותר הוא… הלוואי וידעתי איך לסיים.

אני רוצה לכתוב בפשטות: לתקן, אבל זה תמיד רק חלק ממבנה שלם, שיש בו עוד מרכיבים. גם ההלכה הפרקטית ועולם התיקון תלויים בהארת פנים ולב.
האדם נותר עם השאלה שממשיכה להדהד ומשאירה אותך ער, ובעיניים פתוחות אתה ממשיך, יודע שכל תשובה לא תוכל להיות פתרון שלם, אבל אתה נע בלב פתוח ובעיניים פתוחות, מתקן.

עתה עלינו לאסוף את השברים, ולחולל תיקון בשפה עצמה כפי שלימדה אותנו הפרשה, משפה של שבירה ("וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם, אֶת-יְהוָה; וַיִּתְאַנַּף יְהוָה בָּכֶם, לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם". ט', ח'), כמו ששבירת הלוחות ותהיות המדבר היו הכרחיות ומגדלות, אל דיבור שמכיל יותר מעצמנו, אפילו יותר מהאמירה, גם את הדופק הפנימי של הנאמר, ההתחוללות של הלב, לב שכבר נימול והסיר את עורלתו, בכמיהה הפורייה אל הארץ שמתוכה נולדים דברים.
י: "כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ–לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם: אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק".
יא: "וְהָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ–אֶרֶץ הָרִים, וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם".
יב: "אֶרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ–מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"

שבת שלום!