"גבאי בית התפילה שבעירנו כשהיו שוכרים שמש היו מתנים עמו שבשבתות שקורין את התוכחה עליו להמציא איש שיעלה לפרשת התוכחה. לא מצא מי שיעלה לפרשת התוכחה יעלה הוא לפרשת התוכחה. אבל אמרו, מימיה של בוטשאטש לא עלה שמש משמשי בוטשאטש לפרשת התוכחה, שאין לך כל שמש ושמש שאינו מוצא לו עני שמתרצה ברצי כסף לעלות במקומו, שעיניהם של ענים תלויות למעות.
שנה אחת הגיעה פרשת כי תבוא ולא מצא שמש בית המדרש החדש עני לפרשת התוכחה"
עגנון/ "עד שיבוא אליהו"

פרשתנו, על יופייה וברכותיה, יש בה גם את 'פרשת התוכחה' שהיא תמונה מזוויעה ומעוררת אימה, המפרטת לפרטי פרטים את הקללות שישיגו את האדם, באם לא ישמור את הברית עם האלוהים. בכמה משפטים נוקבים וחדים נוגעת הפרשה בכל עצם ונים של האדם, בהם מסתתרים הפחד והייאוש הקיומיים, הקמאיים ביותר בנפשו. אשר על כן נקראת פרשה זו במהירות ובלחש והשמשים, בכל בית כנסת ובית כנסת, תרים אחר מי שיהין ויוכל לעלות לקריאה קשה זו.

אחר שהתורה ממוטטת את שומעיה בעשרות קללות ומכות שיבואו על האדם שהפר את הברית עם אלוהיו היא מטילה את מכת המחץ שלה באחד מן המשפטים המרטיטים בפרק כ"ח:
"והָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ. בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה". (פסוקים ס"ו- ס"ז)

נדמה, כי פסוקים אלו מבטאים היטב מציאות בה מולך הפחד על החיים כולם ובלשונו של הרש"ר הירש: "חייך יהיו תלויים ועומדים, מוטלים בספק, ולא תמצא קרקע בטוח לקיומך ולמחייתך. והם יהיו מנגד – לא תראה את עצמך כמי שכבר זכה בחיים אלא כמי שעודנו נלחם כדי לזכות בחיים, כביכול, חייך יהיו "מנגד" – רחוקים ממך, תמיד תחשוש שיינטל הבסיס לקיומך ואף יאבדו חייך. ולפיכך: פחדת".

בתיאור תמציתי זה מבקש המקרא להנכיח את הפחד מפני מציאות שהיא כולה חושך. מגשש האדם באפלולית חייו ואין לו קרן אור לנחמו. זאת ועוד, גם כשכבר מגיע הבוקר אין הוא מנוחם, נהפוך הוא, שרוי הוא במציאות בה הבוקר רק מבליט עד כמה טוב היה בלילה וממילא מתערערים חייו ומתערערת אמונתו בטיבם של החיים עצמם.

הגמרא, במסכת ברכות כ"ז דנה בשאלה האם תפילת הערב היא רשות או חובה. היות והסמיכו חכמים את התפילות לעבודת הקורבנות והיות ובערב רק נותרו השיריים של קורבן המנחה עלתה שאלה זו לעיון ולימוד. רבי יהושע סבר, כי תפילת ערבית היא רשות והיא נידחת מפני מצוות דחופות יותר ואילו רבן גמליאל סבר, כי תפילה זו היא תפילת חובה. הציע לי בעבר, ידידי שלמה פוקס, כי סוגיה זו יכולה להיבחן על דרך ייחסנו אל הלילה. מה טיבו של החושך, של הלילה, מה היה יחסם של חכמים אל הלילה שלהם? ייתכן ואפשר לנו לומר, כי רבי יהושע אינו חושש מן השחור של הליל. הוא סמוך ובטוח שאין צורך להכריז בו על הנוכחות האלוהית בעולם וממילא הוא מאמין, כי האדם ישפוך שיחו לפני אלוהיו גם בשעה שכביכול אין רואים אותו בעולם. לעומתו, רבן גמליאל, חש צורך עז להכריז על מציאות האל בעולם ולקבוע תפילת חובה בלילה היות ומכיר בכך שבני האדם עלולים לאבד אמונתם בשעה שאינם משוכנעים בקיומו של האל מבעד למסך העננות והחושך. כך ניתן לנו להבין את הפסוק:
"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", החסד, כך לשיטת רבן גמליאל, ברור יותר בימים, עת אנו קמים ומגלים שהננו, הלילה, לעומתו, ממלא אותנו פחדים וכאן נדרשת אמונה פשוטה ועמוקה שאין אנו לבד בחלד זה ויש לסמוך לאמונה גם את החובה להתפלל לבורא עולם.

בהקשר זה מעניינים דבריו של הסוציולוג פיטר ברגר, כשהוא מתאר תמונת ילדות המוכרת, כך אפשר להניח, לכולנו:
"ילד מתעורר באמצע הלילה, ייתכן שחלום רע פקד אותו, והוא מוצא את עצמו בודד, מוקף בחשכה, מוטרד מסכנות עלומות. ברגעים שכאלה קווי המתאר של המציאות אשר למד לבטוח בה מיטשטשים או אפילו נעלמים, ומתוך אימת הכאוס המבצבץ קורא הילד בקול לאמו.
לא יהיה זה מוגזם לטעון שברגע זה נקראת האם בתור 'הכהנת הגדולה' של הסדר המגן, שהרי לה, (ולעיתים קרובות רק לה) יש הכח לסלק את הכאוס ולשקם את תדמיתו החביבה יותר של העולם. וכמובן, כל אמא טובה תעשה בדיוק זאת"
ברגר, פ: "שמועות על אודות מלאכים"

ברגר מבקש לומר, שהחושך והלילה מטשטשים את העולם המוכר, עד כדי ערבוב קווי המתאר של המציאות. כל הסטת ווילון ברוח מאיימת, כל דבר שיושב בצד המיטה נדמה כמפלצת ולו בשל העובדה שלילה עכשיו. היחידה שיש בכוחה להחזיר את הסדר המגן היא אותה כהנת גדולה, אם הילד. היא, במובן מסוים, תשקר לילדה כאשר תרגיע אותו שהכול בסדר, משום ששום דבר אינו בסדר במציאות של לילה מטריד אך היא תעשה זאת ותחזיר שלווה לעולמו של הקטן.

אם נחזור אל הפסוקים נוכל להציע, כי מה שמטריד בהם היא העובדה שהם קשורים בנשמת האדם וברוחו. העובדה שחיינו תלויים לנו מנגד משתיקה בנו את הנשמה, חונקת את היכולת לפעול, לצמוח ולהתאושש. זהו שיתוק איום המביא את האדם לנפילה עמוקה. למעשה, הוא איננו בטוח עוד שהיו הדברים מעולם ואולי רק באו דמיונות ועטפו אותו מכל צד, נטלו ממנו כוח חיים. תורת ישראל מציעה עצמה כ'כוהנת הגדולה', בלשונו של ברגר, לפחדים אלו. הברית של האדם עם הקב"ה היא שמאפשרת את הצמיחה, את היכולת להתבונן אחרת בסובב אותנו. אין הברית נוטלת מקור כל הרע, אין היא מבקשת ליצור עולם שלם ללא יתום, גר ואלמנה המוזכרים בראשית פרשתנו. לא כך אלא רק כך – ברית האדם עם אלוהיו מאפשרת התמודדות עם רגעי טשטוש קווי המציאות המתעמקים ובאים עם החושך היורד. וראו כמה נפלא החיבור בין פרשה זו להפטרתה, בישעיה ס':

קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ, וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח. כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים, וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה.

שבת שלום!