פרשת בהר דנה בשמיטה ; ביובל ; בפדיון עבדים. שהמיטה היא הפסקה בעבודת האדמה אך גם הפסקה בשליטה על הקרקע . כל אדם יכול להכנס לשדה ולאכול את אשר ימצא. היובל הוא שנת ביטול העיסקות הקרקעיות. שנת איפוס כללי. אך גם שנת שחרור העבדים. מלבד אלו מצווה הפרשה על קרובי המשפחה לסייע לעבד להשתחרר עוד לפני היובל על ידי פדייתו בכסף מאדוניו. הפועל המציין את החזרות – השדה השב לבעליו הראשונין, העבד השב לחרותו הוא ג.א.ל – (כה) כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו: (מח) אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל:

הגאולה היא השבת הדבר למצבו הראשוני הנתפס כאן כמצב הטבעי, הנכון. אנו מצווים לסייע לתהליך ובכך לפצות ולקזז את הפרתו המלאכותית בידי אדם. בעליו הנוכחי של השדה או העבד מצווה לא להפריע. הפרשה אינה אומרת במפורש מדוע כה חשוב לשוב למצב הראשוני ? מדוע לא ניתן למשק להתפתח ולפרוח ? מדוע לא תגדלנה נחלות העשירים ומדוע לא יגדילו את משק האנרגיה שלהם – שרירי העבדים, כפי שנעשה למשל באימפריה הרומית שנבנתה על שריריהם של המוני עבדים, ועל ה'לטיפונדיות' , אחוזות גדולות שנבנו מקניית אחוזות האיכרים הקטנים.או במהפכה התעשייתית במאה ה 19 שנבנתה לא רק על גאונות הממציאים אלא גם על זיעתם של המוני פועלים.או כפי שקורה עתה ממש בעולם השלישי שהמוני פועליו מייצרים את המותגים הנחשקים בעולם המערבי ?

התשובה הראשונה והמתבקשת היא – משום העוול המוסרי שבשיטה זו. ואכן כך אני מבין את תיאור השמיטה והשבת בס' שמות – "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר:" (שמות כ"ג, יא-יג)

בפסוקים אלו הדגש הוא על עזרה לאביונים, ואם נצרף את מצוות השמיטה למצוות היובל נוכל לבנות רצף שבו השמיטה היא הפסקה לשעה קלה של מצב השליטה של האדם האמיד ברכושו וביובל נעשה ביטול עמוק יותר של מצב השליטה וכל זה – לטובת החלש, ומתוך חתירה לשוויוניות. אולם כאן נאמר משהו אחר, לא סותר אך נוסף : (כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי: (כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ: ס הפסוק הראשון אומר – גוף האדמה אינו שלנו. אנו אורחים בעולמו של הקב"ה. כאורחים יש לנו זכויות שימוש ותו-לא.אין לנו בעלות מוחלטת , ועל כן לא תיתכן מכירה לצמיתות.

הפסוק השני אומר – היובל אינו קשור רק בתיקון תחלואיה של החברה האנושית. זהו גם יום חגה של הארץ הזקוקה לתיקון, לגאולה, לשחרור משליטת האדם. דווקא בפרשה זו המונח הרווח לאדמה היא –ארץ אחוזתכם, כלומר – הארץ אותה אתם אוחזים. אנו מצווים, אחת לחמשים שנה, להפוך את הארץ האחוזה לארץ שמוטה. ממילא יש כאן שיעור גדול בענווה. כל אחד מאיתנו נמצא בתוך סיפור הגדול מאיתנו בהרבה – אנו פוגשים אנשים ואדמות שלכל אחד מהם אורח חיים נכון וטבעי לו , ואנו מתבקשים לכבד אותו. האינטראקציה שאנו מנהלים איש עם רעהו צריכה להביא בחשבון את המצב הטבעי. אנו אף מצווים לתקן אותו אם התקלקל ולפעילות כזו קוראים – גאולה.

כך גם בשתי המצוות הנוספות בפרשה – צדקה ואיסור הונאה. לגבי צדקה נאמר –

(לה) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ:

(לו) אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ:

אנו מצווים למנוע מאחינו מלגלוש מטה, להחזיק בו, להשאיר אותנו במצבו הטבעי – איתנו. ובאונאה – (יד) וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו:

(טו) בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ:

(טז) לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ:

(יז) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:

שליטתנו באדמה היא חלקית ויחסית . היא באה לידי ביטוי במונח 'שני תבואות', כלומר :זכויות שימוש גרידא. אונאה משמעה – ניהול פעילות כלכלית המניחה שליטה מלאה. זוהי הנחה שקרית, והנזק שבה הוא מעבר לבעיה הכספית. היא מניחה וגם מפנימה תפיסת עולם מוטעית. אכן, הפרשה הזו מחנכת לשמיטת עולם ולא לתפיסתו.