אנו בפרשות המסיימות את ספר במדבר. עם ישראל על שבטיו השונים, נמצאים בערבות מואב על סף כניסה לארץ. ההתרגשות וודאי גדולה. תמו 40 שנות נדודים קשים, ואנו נכנסים לארץ המובטחת.
והנה באים שבטי ראובן גד וחצי שבט המנשה ומבקשים להקים אחוזה לשבטיהם ולמקנה הרב שלהם בעבר הירדן המזרחי – עוד טרם הכניסה לארץ ולאתגריה הרבים.
משה זועם. בפסוקי תגובה רבים הוא מביע כעס אדיר, מזכיר להם את חטא המרגלים ועוד.
בין השאר הוא אומר:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. (ז) וְלָמָּה תנואון (תְנִיאוּן) אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם יְהוָה".
זעקת שוויון הנטל הראשון.

ואולם ראשי השבטים מבטיחים שאם אכן יורשו להקים אחוזה עבור נשיהם, טפם והמקנה, הם ייקחו אחריות, וייכנסו עם שאר השבטים לארץ, ילחמו איתם במלחמות ורק לאחר שהשבטים ינחלו איש את נחלתו, ישובו חזרה למשפחותיהם בעבר הירדן המזרחי.
משה משתכנע ואומר שאם אכן כך הם יעשו:
"וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְהוָה".
מה פשר הצורך להיות נקיים מה' וישראל. מדוע לא מספיק הניקיון לפני אלוהים יודע התעלומות?
מדוע לא מספיק האינטגריטי האישי, בו אדם ידע בתוכו שהוא 'בסדר' 'נקי' וכו'…?

התלמוד בכמה מקומות מסיק מפסוקנו מסקנה מעניינת:
במשנה (שקלים פג מב) מובא, שמי שהיה נכנס ללשכת השקלים בבית המקדש, לתרום את הלשכה לא היה נכנס לא בפרגוד חפות (מין מלבוש ארוך ששפתו כפולה, או ששוליו מקופלים למעלה; ויש מפרשים: בגד שיש לו ביטנה), ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע, שמא יהא עני, ויאמרו הבריות: מפני שמעל בכסף הלשכה נהיה עני, או שמא יהא עשיר ויאמרו: מן השקלים שגנב מהלשכה נהיה עשיר; "לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר: והייתם נקיים מה' ומישראל".
לכאורה, אין זה מצוי כלל וכלל שאדם יתיר תפרים של תפילין על מנת להחביא בתוכם כסף שיגנוב מתרומת הלשכה. ואף על פי כן לא נתנו לשום אדם להיכנס ללשכת השקלים עם כל הדברים הנ"ל. וכל זאת משום שיש להתרחק אפילו מאבק של איזה שהוא חשד.
בגמרא (יומא לח, א) מסופר על משפחה שהייתה ממונה על הכנת הקטורת במקדש, שמעולם לא יצאה כלה מבושמת מבתיהם, שלא יאמרו הבריות, שנתבשמה הכלה מן הקטורת. זאת כדי לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל".

ננסה לחשוב מה המקבילה לימינו: מה זה אומר על משרתי ציבור? על טובות הנאה 'קטנות' שהם חלק מהתפקיד?!
ועדיין, זאת שאלה מהותית – למה חשובה לנו דעתם של בני האדם? הרי לכאורה, אם אנחנו בסדר מלפני ה', או מצפוננו הפנימית – לכאורה, די בכך.
"וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם" [משלי ג, ד], זאת חובה.

אני מבקש להוסיף עוד תובנה. העומדים נקי מול אלוהים (או מצפונם הפנימי) כנראה צודקים. בתפיסה הפנימית שלהם, הם נקיים, לא עשו דבר רע, הצדק איתם.
אך זו שאלה בסיסית של האדם ותפקידו בעולם.
בהמשך פסוקי היסוד שנאמרו לאברהם אבינו, אבי אומתנו "לך–לך…" נאמר "והיה ברכה"…"ונברכו בך כל משפחות האדמה". המושג ברכה קשורה באינטראקציה בין בני אדם. במפגש. לברך ולהיות מבורך הוא משורשי החיים, והצמיחה האנושית.
כמו שאומרים בטיפול זוגי: "אם אתה רוצה להיות צודק – תישאר לבד". כמה חכמה עמוקה יש במשפט זה. תיקון עולם, המתחיל בחברות פשוטה, בזוגיות, במעורבות עם הבריות – צריכה ליצור עולם של רוח, חיבור ונתינה, שמעבר לצדק.

זה יסוד כה מרכזי של תורה – כמה אלוהות יש ב"אחר". כמה האחר הוא מראה כה חזקה של מי שאנחנו.
אחד התובנות של בגרותנו היא שלא כולם יאהבו אותנו. אחרי משבר שהיה לי לפני הרבה שנים, ניחם אותי חבר טוב בפסוק בסוף מגילת אסתר, "ומרדכי היהודי רצוי לרוב אחיו". רק ל'רוב', לא לכולם. כמה זה כואב ונכון.
אך יש עדיין אזור אפור. של קשרים בלתי פתורים. שלפעמים אנו משחררים בשם הצדק, או הייאוש. אלו לעיתים אזורי כאב שבהם אנו מוזמנים לגדול.

"כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו" [אבות ג, י] – רוח המקום תלויה ברוח הבריות!

שבת שלום, חזק חזק ונתחזק.