אלוהים מורה למשה לשלוח אנשים לתור את הארץ.

המרגלים שבים מהמסע אחרי 40 יום ואומנם מתארים את הארץ כ"זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ", אך הם מתריעים "כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם…".

כלב בן יפונה מבין שהעסק הולך לכיוון של המרדת העם ומנסה להסות אותם, אך הם קובעים בצורה חד משמעית – "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ… הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת, וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

יהושע וכלב קורעים בגדיהם, אומרים ש"טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד… בַּיהוָה אַל תִּמְרֹדוּ", אבל הציבור רוצה לרגום אותם באבנים! בשלב זה הדרמה מגיעה לשיאה ו"כְבוֹד יְהוָה נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

אלוהים מציל את יהושע וכלב, אך כועס וזועם על העם. כפי שקרה בחטא העגל, אלוהים מציע למשה שהוא יחסל את כל העם, אבל יעשה ממשה "גוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ".

כמו בעגל, גם פה משה משכנע את אלוהים שהשמדת העם בשלב זה תראה רע מאוד בעיני העולם ותוציא לאלוהים שם של אל כושל. לאחר שהוא מדבר לליבו מגיעה התגובה המרגיעה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (כל הציטוטים מ – במדבר פרקים יג, יד).

מה משמעות הסליחה של אלוהים?
מיד אחרי ה"סלחתי כדבריך" מודיע אלוהים שכל אנשי הדור הזה, למעט יהושע וכלב, ימותו במדבר. על כל יום שהמרגלים שהו בארץ יקבל הדור כולו עונש לנדוד שנה שלמה. מדובר אולי בעונש החמור ביותר שאנו מכירים בסיפורי התורה (למעט המבול).
40 שנות נדודים, מוות של דור שלם במדבר, ורק אז כניסה לארץ. האם כל משמעות המילה "סלחתי" היא ויתור על עונש הכחדת העם המיידית? האם כך נראית סליחה?

לימוד גדול מסתתר לטעמי בדברים אלה. הסליחה איננה החזרת המצב לקדמותו. מעשה הסליחה אינו דומה למחיקת החטא מהתודעה ואף לא לביטול השלכותיו. הסליחה היא עצם האפשרות להמשיך ולעמוד ביחס ישיר זה מול זה ולהתמודד.

בסיפור ידוע במסכת יומא (דף פז.) יש סכסוך בין רב לשוחט. השוחט לא מסוגל בכלל לעמוד מול רב ולנהל מולו שיח קשה ובראותו את רב הוא אומר: "אין לי דבר איתך" (לית לי מילתא בהדיב!).
זהו היעדר סליחה מובהק ועל כך משלם השוחט בחייו. הציפייה מהשוחט לא הייתה למחוק את רגשותיו כלפי רב, להעלים לפתע את עוצמת הפגיעה, לחזור במנהרת הזמן ולדלג על העוול. דרישה שכזו אינה הוגנת.
הציפייה הייתה להצליח להגיע למצב של עמידה זה מול זה בשיח ישיר. היעדר הסליחה לא מאפשר יחסים אמיתיים ואמיצים, הסליחה מאפשרת אותם. הסליחה היא למעשה תחילתו של מסע דיאלוגי חדש בין הנפגע והסולח, מסע שפעמים רבות כרוך בייסורים ושלעיתים משלמים בו מחירים כבדים.

כעת נוכל להבין את פסיקת הרמב"ם (בעקבות חז"ל) בהלכות תשובה: "לא רצה חברו למחול לו — מביא לו שורה של שלושה בני אדם מריעיו, ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן, מביא לו שנייה ושלישית לא רצה? מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא" (משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ב).

הרמב"ם מבין שהיעדר הסליחה לא מאפשר מפגש ולכן פוסק שיש להיעזר באנשים אחרים כמגשרים על מנת לייצר את המפגש הסולח. יחד עם זאת, אם הסליחה לא דורשת ממני לוותר על כל תחושותיי ולמחוק את העבר, ניתן לדרוש ממני לסלוח ולראות בי כחוטא באם לא סלחתי.

הסליחה אם כך איננה מחיקת העבר, אין בה ויתור על רגשות ואין משמעותה היעדר השלכות וסנקציות. סליחת אלוהים בפרשה כרוכה בעונש חריף ביותר, אך משמעותה העמוקה היא אי הכחדת היחסים. לא חוזרים למצרים, לא הורגים את כל העם ומקימים ממשה עם חדש, אלא ממשיכים להתמודד.
העלבון, הכעס והמאיסה של אלוהים נשארים. העונש חמור. אבל לא קוברים את היחסים אלא עובדים עליהם.

תובנה זו מאפשרת לי לאחל לכולנו שנדע לסלוח ולהיסלח, הן ביחסים הבינאישיים שלנו והן במפגש בין צבורים במציאות הישראלית, ולבסוף גם – שנדע לסלוח לעצמנו.

שבת שלום!