פרשת במדבר – וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ
שמואל הר
כבר מימים קדומים נהגו להוסיף על הקריאה בתורה קטע מן הנביאים ולהפטיר (לסיים) בו את הקריאה. בדרך כלל בחרו קטע שקשור לפרשת השבוע.
ההפטרה של פרשת במדבר היא מספר הושע (ב, א-כב).
הקשר הפשוט לפרשה מצוי בפסוק הראשון של ההפטרה –
"וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר.." הפרשה שפותחת את חומש במדבר או בשמו האחר 'חומש הפקודים' מצווה על מפקד של כל בני ישראל – "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם.." (א, ב), ומונה את מספרם של כל יוצאי הצבא במדבר – "שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (א, מו).
בהפטרה אנו קוראים שמספר בני ישראל לא יימד ולא ייספר … ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל.
אבל המשמעות האמיתית של הפרק מתבררת דווקא בהמשכו ואחד המפתחות להבנתו הוא המילה 'מדבר' המופיעה בפרק פעמיים. (ויש לו אף משמעות נוספת כשקוראים אותו בהמשך למפקד של 'כל יוצא צבא בישראל')
הנביא פותח בתיאור קשה מאוד של חטאיו של עם ישראל, בגידתו בה' והיצמדותו לבעל. הוא מזהיר מפני העונש הקשה, שיבוא עליהם אם לא יעזבו את דרכם הרעה – "רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ.. וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ: פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא" (הושע ב, ד-ה). בפרק זה מופיע אחד התיאורים המובהקים ביותר של האל כבעל שמקנא לאשתו, אי אפשר לעבוד את ה' עם אלים אחרים. העונש על כך יהיה הפיכת עם ישראל – אהובתו של האל – למדבר שממה.
ואולם המשכו של הפרק מזמן הפתעה גדולה בפסוק יז אחרי שהנביא מוסיף ומונה את חטאי האהובה ומסיים במילים הקשות "וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם ה'" (פסוק ט"ו) הוא פורץ בנבואת נחמה מן היפות ביותר במקרא כולו:
לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ
וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ.
וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם
וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה.
וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ
וּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה'
תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי.
וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם.
וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא
עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה
וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ
וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח.
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט
וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה
וְיָדַעַתְּ אֶת ה'.

המילה הראשונה 'לכן' עוררה קושי רב כבר אצל פרשנים ראשונים. חוקרי לשון המקרא מצביעים על כך, שהמילה 'לכן' איננה מצביעה תמיד על קשר סיבתי למה שקדם לה, ולפעמים יש כאן פתיחה של עניין חדש. אבל הקושי כאן איננו קושי לשוני. כל המחצית השנייה של הפרק עומדת בניגוד גמור לדברים שנאמרו בתחילתו. יש כאן אף סתירות מפורשות. למשל, כאן "וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ" (פס' יד) וכאן "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ" (פס' יז).
אחרי שהוא מצייר עונש נורא, בוחר ה', כביכול, בדרך חדשה. הוא בוחר לפתות את אהובתו מחדש. וכאן שוב הפתעה גדולה – מקום הפיתוי. הוא בוחר לקחת אותה אל המדבר. המדבר כאן אינו עונש, אלא דווקא הזדמנות. זהו המקום ששם התחילה האהבה הגדולה ושם אפשר להתחיל מחדש ולתקן את מה שקרה אחר כך בארץ.
שם הוא ישקה אותה ביין (ונתתי לה את כרמיה) ויתנה איתה אהבים (וענתה שמה כימי נעוריה, לשון עונה) . אהבה מחודשת זו תבשיל לידי נישואין לעולם המבוססים על צדק ומשפט ועל חסד ורחמים.

בציור האהבה הנפלא הזה נותר פסוק קשה מאוד באמצע (פסוק כ) "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח". מה הקשר? יש כאן גם מעבר מגוף שלישי יחידה 'תקראי… מפיה…' אל גוף שלישי רבים 'להם'. ועוד לא ברור מה הקשר בין התיאור הקוסמי של עולם שלו ושקט ללא מלחמות לתיאור האהבה שהוא תחוב בתוכו.
הפיתרון לכך נמצא אולי בפרק הקודם. שם אומר ה' להושע: "וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא.. וְשָׁבַרְתִּי אֶת קֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל.. וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם וְלֹא אוֹשִׁיעֵם בְּקֶשֶׁת וּבְחֶרֶב וּבְמִלְחָמָה בְּסוּסִים וּבְפָרָשִׁים.. (הושע א, ד-ח)"
יהוא מלך ישראל מתואר בספר מלכים כמלך צדיק שהשמיד את עבודת הבעל מישראל. השנאה והתיעוב לבעל ודאי משותפים לו ולהושע. אבל מהם דמי יזרעאל שאותם יפקוד ה' על בית יהוא? נראה שדמים אלה הם הדמים של איזבל ושל בני אחאב ושל עובדי הבעל שרצח יהוא בקנאתו לה', כדי להכרית את עבודת הבעל מישראל.
הושע מתעב את עבודת הבעל ואומר 'ביום ההוא… תקראי אישי ולא בעלי…', אבל ברית עם ה' אין כורתים בקנאות ובקשת ובחרב ובמלחמה. זו איננה ידיעת ה'. אם הברית משמעותה שפיכות דמים כזו, יש לחזור למדבר ולהתחיל את כל הסיפור מחדש.
וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא.. וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ.. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'.