בפרשת השבוע נאמר שמשה היה האדם הענו ביותר על פני האדמה. בדברים הבאים אבקש לשרטט ארבעה אפיונים למושג הענווה דרך דמותם של משה, הקרוי אדון הנביאים, ושל הלל הזקן, מגדולי החכמים שקמו לעם ישראל.

ענווה – היכולת לשמוע חרפתך ולא להשיב.

בפרשה מופיע הסיפור הידוע בו מרים ואהרון מדברים לשון הרע על משה. מיד לאחר מכן כתוב: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל, הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה". מסביר המדרש: "שהיה שומע חרפתו ואינו משיב" (מדרש אגדה (בובר) בהעלותך פרק יב סימן ג).
הענווה כוללת בתוכה שמיטה של דברים שלכאורה מגיעים לי בצדק. משה שומט את זכותו לתגובה. רבי נחמן אמר: "עיקר התשובה – כשישמע בזיונו, ידום וישתוק" (ליקוטי מוהר"ן ו). ככל הנראה סבר רבי נחמן שבתהליך של תיקן עצמי ותשובה, צריך אדם לוותר על מאבקי הכבוד וכמו שאירע בפרשה- כאשר אתה באמת עניו מישהו אחר כבר יריב את ריבך.

ענווה – היכולת לוותר על כוח ולשמוח בהצלחת אחרים.

משה אומר לאלוהים: "לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי". אדם עניו יודע לבקש עזרה. אלוהים מורה לו לאסוף 70 זקנים אשר יתנבאו לצידו. בזמן ששבעים הזקנים מתנבאים נשארים שני אנשים במחנה, אלדד ומידד, ומתנבאים שם. יהושע בן נון, הכועס על הפגיעה במשה והחרד ככל הנראה מאובדן סמכותו, מציע למשה שיכלא אותם. "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".
המנהיג העניו לא מבקש לשמור על הכפופים לו "בגודל קטן", ענוותנותו מאפשרת לו לרצות בגדילתם ובהצלחתם והוא אף משווע לבזר את סמכויותיו ולא לרכזם אצלו.

ענווה – ההפך מקפדנות

בתורה שבכתב זוכה משה לתואר עניו, בתורה שבעל פה זוכה לכך הלל הזקן. "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי". כלל זה מופיע כהקדמה לשלושה סיפורים דומים אשר בהם איש נכרי מבקש להתגייר מסיבות אבסורדיות ומתגרות ושמאי מסרב לגיירו ואילו הלל מסכים. לאחר הגיור יוצר הלל קשר חם עם המתגייר הטרי והחצוף, ומעביר אותו תהליך של רכישת אמון בתורה וחיבור ליהדות. הסיפורים מסתיימים כך: "לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא).
החכם העניו יודע לא להקפיד על הכללים כשלפניו אדם שזקוק לדבר אחר. הוא יודע ליצור קשר עם אנשים ולא רק עם רעיונות. הוא מנגיש את האמת שלו לזר במקום להרחיק אותו ממנה.

ענווה – היכולת להקדים את דברי החולק עליך לדברייך ואף להשתכנע ממנו

"אמר רב אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל'. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהן" (תלמוד בבלי, מסכת עירובין דף יג ע"ב).
בית שמאי מייצגים על פי רוב את האמת הגאה, בית הלל מייצגים את השלום העניו. אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם ויש חשיבות לשניהם בעולם, אך לא ניתן לקיים חברה על בסיס גאווה וכללים יבשים. למעלה מזאת, חכמים סמכו על הלל שיש בו מספיק ענווה על מנת להכיר מעת לעת בטעותו ולחזור בו, כפי שקורה בסיפור המובא מיד אחרי דברים אלה בתלמוד.

ענווה איננה חוסר בטחון ואי השפעה בעולם

משה היה אחד המנהיגים המשפיעים ביותר שידעה האנושות ובמספר מקומות בתורה הוא מעז אפילו להתווכח עם אלוהים ולשנות כך את כל מהלך ההיסטוריה. הלל היה אחד התנאים המשפיעים ביותר והלכות רבות שהוא ותלמידיו קבעו הנחו את בית ישראל לאורך מאות ואלפי שנים. דווקא אדם נטול בטחון המתרחק ממוקדי השפעה לא יכול להיות עניו. כפי שממחישים ארבעת המאפיינים שמנינו לעיל, הענווה מגיעה ממקום של חוזקה ומהיכולת לשמוט את האגו והכוח ברגעים הנכונים.
בענווה אני מודע לעצמי ובטוח בעצמי, אבל אני לא "תופס מעצמי" יותר ממי שאני. התלמוד אומר- "כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה". מסביר רש"י – "נסתכלו באספקלריא שאין מאירה – וכסבורים לראות ולא ראו, ומשה נסתכל באספקלריא המאירה וידע שלא ראהו בפניו" (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מט עמוד ב).
על פי מדרש ילקוט שמעוני ארבעה אנשים זכו למות בגיל מאה ועשרים – משה, הלל, רבי יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא. נדמה שמשותפת לארבעתם תכונת הענווה והיכולת לשמוט בשעת כוח. לקראת שנת השמיטה הקרבה ובאה, אני מאחל לכולנו שנדע בעצמנו להנהיג כמשה והלל, ושנזכה לראות מעלינו הנהגה לאומית שתגיע למאה ועשרים שנה.

שבת שלום!