רגילים אנו לעסוק בהכאה שהכה משה אל הסלע. מדוע לא דבר אליו כפי שנצטווה? אנו שואלים, האם חושבים אנו על חוויית הדיבור אל סלע?
אני מזמין אותנו לחשוב על ההיבט האבסורדי ואולי אפילו הקומי של הפסוקים הידועים הללו. אלהים מבקש ממשה לשדל את הסלע שייתן ממימיו לנוודים העוברים לידו!

ומשה? ייתכן שמתחת לכבודו לדבר עם סלעים. יתכן שהוא מתרעם על אלהים שבמקום לספק מים לעם הנמצא שם בציוויו, הוא שולח אותו לשדל סלעים, ויתכן שהוא פשוט חושש מהסירוב, מהמיאון, מהעמידה מול אחרות מוחלטת.
יתכן שמשה נזכר בסלעי-אדם שאליהם דיבר כל שנותיו. האיש העברי המכה, פרעה המסרב להוציא את ישראל חרף המכות, בני ישראל המנסים את אלהים כל פעם מחדש חרף הניסים שנעשו להם, הקהל הבוכה בשל דברי המרגלים וממאן להינחם.

אבל האכזבה המרה שכנראה שברה את משה היא, שגם הדור החדש שנולד במדבר ירש את סלעיותם של אבותיו. התורה קראת לתכונה זו קשי-ערף. הנה דיבור סלעי של הדור החדש – וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה': וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת והנה דיבור סלעי מולו – שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם
וגם בהמשך – וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל התגובה של אלהים לסלעי הדיבור המושלכים עליו לא הייתה רכה ומכילה – וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל
אכן, לא רק סלע אחד שתק בפרשה זו.

שיחות עם סלעים יהיו מעתה גורלם של ישראל הנעים לארץ.
פעמיים פונים ישראל לבני שני עמים, אדום והאמוריים ומבקשים, באופן מנומק היטב, לעבור בתחומם. בשני המקרים הם נתקלים בסירוב מוחלט שאינו מוכן כלל להיכנס לשיחה, לאיזשהו משא-ומתן. כתגובה לפנייתם אל בני אדום נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ", מגיבים האדומים – "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶך". וכתגובה לפניה לסיחון – "וישְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ" מגיב סיחון – "וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל"

פנייתם של בני ישראל לאדום והאמורי הייתה כדיבור אל הסלע – הוא לא יענה.
ההקשר יוצר אפוא הרחבה מטפורית של תופעת הדבור עם סלעים. לאור הרחבה זו ניתן להבין מחדש מדוע רצה הקב"ה שהמים יגיעו דווקא דרך דיבור אל הסלע. ה' רצה ללמד את ישראל שבניגוד לדעה המקובלת אכן ניתן לקשור שיחה עם סלע. וכשיחה כזו מתנהלת הופך גם סלע מדברי צחיח למקור מים, שפע , חיים. יכולת דיבור אל סלע היא חשובה ביותר כאשר עם עבדים עולה על בימת הפוליטיקה העולמית ומבקש להיום עם בין העמים. היא קריטית כשנכנסים לארץ ישראל.
ארץ ישראל היא ארץ של דיאלוג. שמיה נותנים – או מונעים גשם ; אדמתה נותנת – או מונעת – יבול. ובמקרה של חטא היא נטמאת (ראה במדבר ל"ו – ("וְלֹא תַחֲנִיפו{=תטמאו}ּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:") ומענישה (ויקרא י"ח – וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם) משה לא יוכל לבוא למקום זה. גמגומו של משה ניכר עתה יותר מתמיד ומשה אינו יכול עוד לגבור עליו. משה לא נכנס לארץ ישראל בשל דבורו הכעוס אל הסלע. אפשר לומר – בשל חטא שחטא לסלע, חטא של חוסר אמון, חוסר אמון ביכולתו של הסלע לשמוע ולהיענות.

אבל לפני לכתו יזכה משה לשמו את ישראל מדברים, שרים, כמו אז בראשית הדרך על ים סוף – "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" שירה זו מבשרת את שירת האזינו שתהיה דברו האחרון של משה , על גבול הארץ.