פרק כ"ב – פרק כ"ה,יא

"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי: וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא: וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי: וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר: וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם:"(פרק כב,ב-ח)

תחילת הפרשה מבלבלת מאוד. הבלבול אינו נובע מהתוכן אלא משינוי זווית הראיה ממנה נסקרים התכנים המוכרים. לפתע מתוארים בני ישראל מבחוץ, על ידי דמויות הרקע. אנו מאזינים לשיחתם של המואבים והמדינים אודות בני ישראל. הבלבול נמשך כשלתוך הסיפור הזר הזה נכנס הגיבור הראשי של הסיפור הקודם – אלהים בכבודו ובעצמו. מסתבר שהוא מוכר ונערץ גם כאן, ביקום המקביל הזה יש לו נביאים ובהמשך יסתבר שגם פולחן.

"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי: הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא:"(פרק כב, ט-יב)

אלהים כאן מתנהג באופן עקבי. הוא אוסר על פגיעה בעם וקובע שהוא ברוך. השאלה עתה היא כיצד יתנהגו מאמיניו, כיצד יתמודדו עם העובדה שאלהיהם נאמן לעם אחר ? התשובה ניתנת מיד – "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם:וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ:"(פרק כב,יג-יד)

אפשר להבחין בהבדל בין בלעם היודע שה' אסר את ההליכה לבין שרי מואב שיודעים רק שבלעם מסרב, ומנמק זאת בנימוקים שונים. מכל מקום, אין ספק שסרוב לה' אינו עולה על הדעת. אולם הדברים אינןם כה פשוטים ובהמשך מסתבר שהכל קיבלו את מבוקשם :בלעם הלך בסופו של דבר, בלק אכן קיבל את הנביא שביקש, ואילו ה' שמר על העם כבלתי-מקולל ולא עוד אלא אף השיג ברכה נוספת למענו. כך מתפתח הנושא העיקרי של הפרשה והוא, בלשון חז"ל : "בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו" . למעשה, זוהי שאלה של מתי ועד כמה נכון לאמץ את כוח הרצון ? מהו המקום שממנו והלאה הנחישות הראויה לכבוד, הדבקות במטרה, העמידה על שלך למרות הכל, הופכת לעקשות, להטחת הראש בקיר, לעצימת עיניים. כשראה בלק את בלעם נכשל שלש פעמים האם לא היה צריך להרפות ? כשראה בלעם את האתון סוטה מדרכה שלש פעמים לא היה צריך לשוב על עקבותיו ?

העקשות כנושא מזכירה את תואר הגנאי השגור ביותר כלפי ישראל – "עם קשה עורף". עתה , לאור משפט זה ניתן לחשוב על הקבלה בין האפיזודה המשנית של בלעם לבין הספור המרכזי של התורה. לכאורה הספורים משתקפים כתמונת מראה. בני ישראל לא ממש רצו למלא את רצון ה' ולצאת ממצרים, הם היו מוטרדים מהעבדות אבל היו מורגלים במצרים – האקלים, האוכל…אבל נאותו לצאת, בהאמינם שהיציאה נועדה לטובתם, להביאם לארץ טובה ושופעת. אחר כך קיבלו את הצעת הברית של ה' ואת התורה ובכך השתלבו בספור שראשיתו באבות וסופו מי ישורנו. מכל מקום הסתבר שהיציאה נועדה למטרות אחרות הרבה מעבר לטובתם האישית. כך גם בלעם – בהיפוך. בלעם רוצה לצאת בדרך למואב כדי לקלל את ישראל אבל מתפשר עם עובדת אי-רצונו של ה' לקלל את העם ומאמין כנראה שיוכל איכשהו לפשר בין רצון זה לבין רצונו, לבסוף מתברר שהוא מורשה להמשיך בתנאי שיאמר רק את דברי ה'. בכך הוא משתלב בספור גדול ומשמעותי – ספורו של עם ישראל מהאבות ועד אחרית הימים.

בשני הספורים, הגבורים אינם יכולים לחזור בהם מרגע שיצאו לדרך,בשניהם ה' מוליך את המאורעות כרצונו. כך שמבחינה מסוימת הלקח הוא – 'בדרך שה' רוצה שילך בה האדם, בה הוא מוליך אותו' אולם המשפט החז"לי האומר את ההיפך, נכון יותר כתיאור של המאורעות מהזווית האנושית : הגורם שדוחף את התנועה קדימה הוא תמיד רצונם של האנשים, הוא הופך למרכבה המוליכה אותם או מוטב – לאתון. ן בלעם הרוכב על אתונו למואב הוא סמל לאדם הנע על רצונותיו הפשוטים , החזקים, האנוכיים, לעבר מטרות מסוימות. בהליכתו הוא פוגש תובנות ומסרים באשר לדרך בה הוא הולך,ממקום גבוה הרבה יותר, מקומו של המלאך, אבל הוא אינו נבלם על ידיהן באופן חד משמעי. הוא, האדם הנתון בין האתון למלאך, יחליט: להמשיך או לחזור. בסופו של דבר, כשהגיע לסוף דרכו אומר בלעם משפט מלא אמונה וענווה – "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה הֲיָכוֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר:"(כב,לב)