ספר דברים: פרק ז', פסוק י"ב – פרק י"א, פסוק כ"ו
בכמה מקומות בפרשה מוזהרים בני ישראל מנפילה במלכודת הגאווה. התנאים להווצרות הגאווה עוד לא קיימים אולם משה כבר צופה את העתיד. בחושבו על עמו העובר את הירדן וכובש את כנען הוא שואל את עצמו את שאלת המפתח – לא מה יקרה לעם אלא מה יהיה העם. מה תהיה תודעתו, במה יאמין ואיך ינהג בזולת. והנה הנתון מעורר הדאגה הוא דווקא ההצלחה הצפויה, העם ינצח את אויביו, יכבוש ארץ פוריה וישב בה. הצלחות כאלו הן קרקע פוריה להווצרות גאווה מכמה סוגים.

הסוג האחד הוא גאווה בכוח, בכשרון, בהצלחה: "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים המוליכך במדבר גדול והנורא.. ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (ח,יג)
הסוג השני הוא גאווה בעליונות מוסרית, בצדקת הדרך : "שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבוא לרשת גויים גדולים ועצומים ממך .. אל תאמר בלבבך בהדוף ה' אלהיך אותם מלפניך לאמור בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת" (ט,א-ה)

משה מתאר קוקטייל קטלני,תודעת חברה שיש לה תחושת עליונות מוסרית מחד, וגאווה בהצלחות יוצאות דופן – צבאיות וכלכליות מאידך. אנו יודעים מנסיוננו כיצד גאווה כזו אוטמת את המוח ואת הלב ועל כך נאמר בס' משלי(יח,יב) "לפני שבר יגבה לב איש ולפני כבוד – ענוה" אך לא די באבחון קולע. כיצד ניתן להתמודד עם הסכנה ? איך יוצרים תודעה של ענווה?

משה מצביע על מקור ההצלחות: ההצלחה הכלכלית: "'וזכרת את ה' א-להיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל"(=בלשון המקרא חיל הוא עושר) והצבאית: "ה' א-להיך הוא העובר לפניך אש אוכלה הוא ישמידם והוא יכניעם מפניך". הצלחותינו מקורן בא-להים, כלומר: בכוח עליון, במשהו הגדול בהרבה מאיתנו ומיריבינו. גם בחירותיו של א-להים בנו נובעות מגורמים שמעבר לנו. משה מזכיר שלשה גורמים: נאמנותו לאבותינו (פרק ז,ח; ט,ה), רשעת הגויים(ט,ד), וגם – מאהבה כלפינו (ז,ח)

הנאמנות לאבות משמעה – ספור ההצלחה אינו הספור שלנו. אנו נתונים בהקשר, דמויות שוליות בספור מתמשך שדמויותיו המרכזיות הם אלהים ואבותינו. האבות הם אלו שעבדו את אלהים במסירות, בנאמנות ובכך הטביעו חותם על האופן בו מתנהלים הדורות הבאים. על כן הם נקראים אבות – הם היולדים והמכוננים את הדורות הבאים. רשעת הגויים משמעה- ישנם שיקולים מוסריים בעלי תוקף כללי, חובקים את הזירה כולה. א-להים עורך שיקולים אלו ואין הוא מחויב להטות את הדין לטובתנו, א-להים הוא לא מ'שלנו', הוא אלהי האנושות כולה. בהקשר דומה אמר עמוס: "הלא בני כושיים אתם לי נאום ה', הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וארם מקיר" (ט,ז) כלומר: אתם עם אחד מרבים שאני מנהל, ואפילו האירוע החריג המועלה על נס כעדות לקשר המיוחד בין ה' לישראל, ניתן להיות מתואר מזווית מסוימת כנדידת עמים אחת מני-רבות!אהבת ה', המוזכרת בפרשה הקודמת –"כי מאהבת ה' אתכם… הוציא ה' אתכם" וגם בפרשה שלנו: "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' מיסרך"(ח,ה), גם היא אינה משהו שנוכל לנכס לנו. על כך ניתן ללמוד מפסוק בעמוס הנראה כסותר לזה שצוטט קודם –
"שמעו את הדבר הזה אשר דבר ה' עליכם בני ישראל על כל המשפחה אשר העליתי מארץ מצרי לאמור : רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם" (ג,א-ב).

הפתרון לסתירה הוא כנראה – איננו יכולים ל ת ב ו ע מעמד מיוחד, תוך הסתמכות על העבר. אנו יכולים רק להשען על היחס המיוחד של 'ידעתי', של היכרות אינטימית, הקיים בין א-להים לבינינו, אם הוא קיים,

שהרי אינטימיות אינה משהו שניתן לתבוע עליו בעלות. היא התרחשות אינטר אקטיבית, במרחב בין שניים, ותלויה ברצון הטוב של שניהם. כך מנסה משה לבנות תודעה שתכיל את ההצלחה מבלי להסתנוור ממנה. זה אפשרי אם נבנתה תודעת הענווה. ענווה אינה אי-הכרת המציאות, ענווה היא הכרה שאנו, על מגבלותינו ועל הישגינו, הננו חלק ממשהו גדול מאיתנו. וכשם שגאוה היא ערובה לנפילה כך ענווה כזו היא מפתח להצלחה. חומרית חברתית ורוחנית.

פסוק נוסף בספר משלי (כב,ד) אומר – "עקב ענוה יראת ה' עשר כבוד וחיים" ועל כך פירש רש"י "ענוה עיקר והיראה טפילה ועקב לה מדרס לרגליה"
לדברי רש"י יראת ה' טפילה, כלומר נסמכת על ענווה. ענווה היא תנאי הכרחי ליראת ה' כי רק היא מחלצת את האדם ממצריו האישיים ומאפשרת לו היכללות בהקשר רחב יותר.

כסיכום לכך מתארת התורה את קוד החיים בארץ.קוד זה אינו בהסתמכות על חריצות ועבודה קשה בלבד.
"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר תזרע את זרעך והשקית..והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה"
ארץ ישראל היא ארץ הדיאלוג ביו האדם לבין מה שלמעלה ממנו ;דיאלוג המתנהל מתוך קשב, אהבה וענווה.