המחאה החברתית תנסה להשמיע שוב את קולה בעוצמה במוצאי השבת הקרובה, במה שמכונה"צעדת המיליון". מיליון איש ברחובות, מקווים המארגנים, יזכירו לממסד במה עליו לטפל. קרוב לוודאי שהסיסמה "העם דורש צדק חברתי" תישמע בגרון ניחר שוב ושוב. כל אחד מאתנו, שקורא את המילים הללו, כבר קורא אותן במקצב המוכר: העם! דורש! צדק חברתי!!

מרגש שההפגנה הזו מתרחשת בדיוק בשבת בה קוראים את פרשת "שופטים", שעיקרה המבנה המוסדי של חברה יהודית ראויה, בישראל, על פי התורה. כמו מראה מלוטשת משקפת הפרשה את הפער בין מצבנו דהיום, לבין מה שמצווה עלינו. והפער הזה שופך אור, לא רק על ההנהגה שאינה ממלאת את תפקידה כראוי, אלא גם על "העם" ה"דורש" עכשיו "צדק חברתי". יש דבר כזה "צדק חברתי"? או שזוהי הפרטה של הצדק? מה זה "דורש"? תביעה תקיפה ומוצדקת, או משהו גדול מזה? ואיך מנהיגים "עם"?

כך נפתחת הפרשה: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק" (ט"ז, י"ח). זו חובה – למנות שופטים ושוטרים. אין משפט בלי שאפשר לכפות אותו, אין משפט צדק ללא משטר. ("בכל שעריך" מעלה אצלי שאלה: האם יש לנו שערים, סמל להגנה והגדרה של חברה, שקובע כיצד נכנסים אליה ואיך יוצאים ממנה, או שאנחנו פרוצים לכל עבר?).

ואח"כ: "לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד–כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (ט"ז, י"ט-כ'). אפשר להפריד בין הפסוקים ולומר שהפסוק הראשון מדבר על חובת הציבור (מינוי שופטים ושוטרים), והפסוק הבא הוא הנחיות לשופטים עצמם, כיצד להימנע ממה שמעוות את הצדק. אבל לי נראה שגם הפסוק השני מדבר על כולנו. כולנו שופטים, בעיקר את זולתנו. להישפט אנחנו אוהבים פחות. ומי באמת שופט כאן, במישור האישי ובמישור הציבורי? בית המשפט? התקשורת? הטיות מוקדמות? מה מעוור את עינינו ומשחד את הכרתנו?

ולמה "צדק צדק תרדוף"? לא מספיק "צדק תרדוף"? אולי הכוונה היא שהצדק עצמו צריך להיות צודק, שצריך לשפוט בצדק למען הצדק עצמו. שיש דבר כזה "צדק", צדק כשלעצמו (לא חברתי ולא דתי, לא אישי ולא מגדרי) ויש לרדוף אותו באופן צודק. מה נגיד על מערכת המשפט שלנו, שחלק ממשרתיה (נגיד, אי אלו פרקליטים העוסקים בפלילים) מזמן הפכו ליחצ"נים של פושעים "בכירים" ועניינם אינו צדק אלא מראית-עין של "חוק"?
ומה זה "דורש"?

בפרשה שלנו יש שתי דוגמאות לדרישה, האחת במקרה של שמועה על עובד עבודה זרה: "וְהֻגַּד-לְךָ, וְשָׁמָעְתָּ; וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב–וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל" (י"ז, ד'). והשנייה כאשר "ייפלא ממך דבר למשפט" (כאשר אין יודעים כיצד לנהוג, איך להתאים את החוק הכתוב למצב הקונקרטי). אז "וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט" (י"ז, ט"ו). משתמע מכאן ש"לדרוש" אינו לתבוע. "דרישה" היא בקשה לעיון מעמיק, משותף, שתכליתו גילוי האמת, מה ש"נכון הדבר". (אולי זה פירוש "העם דורש צדק חברתי" – ה"עם", גם עם הארץ כמוני וכמוכם, לא תובע – הוא רוצה להיות שותף אמיתי בבירור יסודי של המצב ומציאת הפתרונות הצודקים לתיקונו). העם מונהג, בפרשה, על ידי מערכת מורכבת, אליטה משרתת: שופטים ושוטרים, כהנים ולווים, זקני העיר, מלך ונביא. מעליהם תורה. הם משרתים אותה והיא משרתת אותם וכל המערכת כולה משרתת ומאפשרת את החיים.

אי אפשר לקיים חברה ראויה אם כל מרכיבי המערכת הללו אינם מוטמעים וקיימים בכל אחד מחבריה. הרי אין "עם" ללא יחידים שיש להם תודעה משותפת של "עם" (המילה עצמה היא מילה של שיתוף, בשינוי קל של הניקוד: אני עם עוד אחרים כמוני). ובכל אחד מאתנו יש שופט פנימי (האם אני נענה לקול שבתוכי היודע מה צודק ומה לא) ושוטר (האם תיתכן התפתחות ללא משטר ומסגרת?), כהן ולוי (המייצגים את עבודת הקדושה, ההתכוונות איליה), זקן (האם אני קשוב למורשת העבר והזיכרון?) מלך (מי מוליך אותי באמת?) ונביא (מה "מובא" אלי ממקור גבוה ממני, והאם אני נענה לו? ואיך אדע שאין זו נביאות של שקר?).

איך להנהיג את המערכת המורכבת הזו ולדאוג לאיזונה? אני לא יודע, אבל אני נעזר בפסוק שכאילו לא קשור לכלום, המופיע בפרשה: "תָּמִים תִּהְיֶה, עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (י"ח, י"ג). "תמים" זה שלם, "תמים" זה ללא פגם, ב"תמים" יש תום. איך להיות "תמים עם ה' אלהיך"? אולי למצער, לנסות לזכור ולנסות להחיות את אותה נקודה של "ה' אלהיך", שהמרוץ האוטומטי שלי בעולם גורם לעתים לכך שהיא נעלמת ממני.

שבת שלום!