בפרשה שילוב מרתק בין החוק לבין סיפורי מעשה, ניתן לומר בין עולם ההלכה לעולם האגדה. פתיחת הפרשה בשגרה יומיומית של אהרון – העלאת הנרות במנורה, הבאת אור, חידוד חוש הראיה. מכאן להבדלת הלויים מתוך שאר שבטי ישראל – המרת הבכורים בלווים ללא כל מחאה! ואולי אף שמחו הבכורים על אי הצורך להתקרב אל הקודש ולהיות בסכנה?!

אך מכאן ולהבא אין במקדש נציגות משפחתית אלא שבט מיוחד ומיועד וקצרה הדרך למחלוקת קורח ועדתו ולשאלה הקלאסית 'מַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' ?'

חוזרת הפרשה לציר הזמן ומתברר שחלפה שנה מיציאת מצרים, חוזר האל על צו עשיית הפסח. לדעת המדרש תהיה זו הפעם היחידה שיחגגו את הפסח במלואו כלומר שבעה ימים וביעור חמץ עד לכניסתם לארץ! ההסבר לכך יהיה שהרי הפסח דורש שהעם יהיה נימול ובשל הנדודים במדבר העם לא נימול ורק בכניסתם לארץ כמתואר בספר יהושע נימולו וקיימו את הפסח!

אך כאן ההפתעה יש מי שמעז להעלות מצוקה, אנו טמאים ואין אנו יכולים לחגוג את הפסח. להפתעתם הם נענים בחיוב, תקבלו הזדמנות שנייה, לא רק אתם, אלא ניתנת כאן אפשרות לדחיית המצווה לאותם הנמצאים בדרך רחוקה…. דומה שזו המצווה היחידה בה בקשו 'מועד ב', מועד נוסף' וקבלו 'פסח שני', אפשרות לתקן את ההחמצה. מדוע אם כן לא בקשו 'מועד נוסף' על שאר הציוויים?

מכאן להוראות המסע, התנועה במדבר בהתאם ל'מד הענן', הענן מכריז על קיפול המחנה ועל חובת האריזה. חוסר העקביות בתנועה, אי הידיעה לכמה זמן חונים והתלות בענן יכולים לערער את הביטחון ולהביא לתודעת העדר המפסיק לחשוב. בסוף הפרשה נראה את מבחן הענן ואת היכולת להתנגד. מתברר שתנועת הענן אינה מספיקה וההתארגנות תלווה בקול תרועת החצוצרות. החצוצרות עשויות מקשה כסף ודומה שעשייה זו משלימה את עשיית המנורה שהיא מקשה זהב. חוש השמיעה ישלים את חוש הראיה.

המסע יחל בהפתעה. אין כל התראה, 'צבע אדום', אלא, 'הענן עלה' בחודש השני בעשרים לחודש, כלומר העם חונה בהר חורב כשנה, מאז החודש השלישי בשנה הראשונה. ובכל זאת, למרות ההפתעה הסדר נשמר, סדר התנועה ברור, השבטים לדגליהם ובתוכם משפחת קהת נושאי המשכן. כולם נוסעים על פי ה'.

באם נחדד את הקריאה הרי שעד כה התיאור מאופיין בצו ובציות – ויעש, ויעשו….כאשר צוה, על פי ה'.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: במדבר ח', א' – ג'

ובהמשך – וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: במדבר ח', כ'

(ה) וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: במדבר ט', ה'

ובתיאור המסע במדבר – (יח) עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ: … (כג) עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה: במדבר ט'

תיאור הסדר המופתי שהיה עד כה מתערער בפניית משה לחותנו. מתברר שהפרשה כולה משנה כיוון, מציות ועשייה ללא שאלות וללא מחאה לעימות חוזר ונשנה. דומה שיתרו פתח, פתח והראה שניתן להביע עמדה אחרת ולהתנגד להצעה ולו להצעה מפתה.

מתברר שבמהלך כל אותה שנה בהר חורב יתרו נוכח – נפקד, שמענו על עצתו לניהול מערכת המשפט אך אין אנו מכירים עצות נוספות והנה בפרשה משה מנסה לשכנעו 'להיות לנו לעיניים'! כלומר דמותו לפחות למשה, חשובה,להפתעתנו יתרו מסרב להצטרף למסע.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל: (ל) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ: (לא) וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם:

(לב) וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ: (לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה: (לד) וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה: במדבר י', כט' – לד'

יתרו אינו טורח להשיב וכידוע חוזר לארצו ולמולדתו. מרתק לקרוא במדרש כיצד קשה עלינו סירובו וכמובן שיתרו חזר לשבטו על מנת לגיירם ולחזור במלוא כוחו, הלא הם שבט הקיני השוכן בבקעת יריחו.

פיסקה מפרידה 'וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן …' ולה שני נ' הפוכים המפרידים בין שני חלקי הפרשה, המסורת מודעת לשינוי באווירה ורוצה להדגיש את השינוי ולדעת המדרש שלושת פסוקים אלו הנם ספר בפני עצמו.

מכאן עוברים אנו למתאוננים – המן אינו מספק, ישנה שגרה בטעמים וה' מבטיח לספק בשר, את השלו, אך בתוך תוכו ה' מבקר את בקשתם הבאה מתוך תאווה, על כך תבוא המגפה.

מתברר שלא רק יתרו מעלה תהיות אלא אף המנהיג משה מפקפק ביכולת האספקה – משה למד לשאול ! האל בשומעו אינו מביע כעס אלא נענה לאתגר.

במדבר יא' (כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים: (כב) הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם: פ

(כג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֲיַד ה' תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא:

(כד) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה' וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל: (כה) וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ: (כו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה: (כז) וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה: (כח) וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם:

(כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם:

המתנבאים במחנה מעוררים קנאה בלב משרת משה, יהושע שידע (בעתיד) כמרגל לא להצטרף למוציאי דיבת הארץ, חושש מערעור סמכותו של משה ומבקש כליאה, הרחקת המתנבאים ואילו משה מצליח להכיל את המתנבאים – מייחל לעם ה' שתשרה עליו רוח הנבואה.

הפרשה נחתמת בדיבור מרים ואהרון במשה, סכסוך במשפחת המנהיגות או ערעור מנהיגותו של משה, או קריאה לשינוי נורמה. האם הדיבור אודות האישה הכושית נובע מהקשבה למצוקת אשת המנהיג על כך שצורכי הציבור, הנבואה, הביאוהו לפרישות או שמדובר ברכילות ישנה על אותם שנים ארוכות בהם משה נדד ונשא לאישה את בת כוש ועל כך מדברים…

מרים נענשת בצרעת ואהרון…. – 'וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם !!!'

נראה ממבנה הפרשה ומחתימתה – שהעם הבין מסר חשוב, 'כל ישראל ערבים זה בזה'!

למדנו בתחילת הפרשה שהנסיעה היא 'על פי …' יש לציית, אך הפרשה מלמדת שיש לשאול האומנם, האם אין דרך לערער ? האם לא נלמד מפסח שני, מיתרו עצה נוספת ?

וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם: וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן: (במדבר פרק יב' , טו' – טז' )

נראה שיש להבין כך את המעשה, הענן עלה, הפקודה לנסיעה יצאה ואילו העם, לא נסע!

מתברר שכאשר הדבר חשוב העם יודע להביע עמדה !

נבין את עוצמת סירוב העם לנסוע בהנגדה להתנהגות העם כלפי משה.

משה אומר לעם בסוף ספר דברים :

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ: לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: (דברים כט' , א' – ה' )

ועל כך אומר המדרש (דברים רבה פרשה ז', י') "ולא נתן ה' לכם לב לדעת", מהו ולא נתן ה' לכם לב לדעת ?

…א"ר שמואל בר יצחק כיון שנטה משה למות ולא בקשו עליו רחמים שיכנס לארץ כנס אותן והתחיל מוכיחן,

א"ל – אחד פדה ס' רבוא בעגל וס' רבוא לא היו יכולין לפדות אדם אחד, הרי "ולא נתן ה' לכם לב לדעת"

אמר להם – אי אתם זכורים כל מה שהנהגתי אתכם במדבר שנא' (דברים כט) "ואולך אתכם מ' שנה במדבר" וגו'.

משה מתפלא שהעם אינו מתגייס למענו! מדוע העם אינו אומר לקב"ה – באם משה אינו נכנס הרי שגם אנו לא נכנס. לעומת זאת מרים גרמה לעם להכריז אנו מחכים, אין אנו יוצאים למסע בלעדייך.

נראה שהפרשה מלמדת שיש למצוא את העיניים בעצמך, בך, לא לחפש את המנהיגות במנהיג אלא לגלות כוחות מנהיגותיים של הכלל, בעם.

לימים הנביא ירמיהו יציין את יכולתו של יתרו להיות לעיניים שנים לאחר מותו, דמות מנהיגותו תהיה למופת בשל התנהגות בני משפחתו 'בית הרכבים' –

ירמיהו פרק לה'

(א) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר: (ב) הָלוֹךְ אֶל בֵּית הָרֵכָבִים וְדִבַּרְתָּ אוֹתָם וַהֲבִאוֹתָם בֵּית ה' אֶל אַחַת הַלְּשָׁכוֹת וְהִשְׁקִיתָ אוֹתָם יָיִן: (ג) וָאֶקַּח אֶת יַאֲזַנְיָה בֶן יִרְמְיָהוּ בֶּן חֲבַצִּנְיָה וְאֶת אֶחָיו וְאֶת כָּל בָּנָיו וְאֵת כָּל בֵּית הָרֵכָבִים: (ד) וָאָבִא אֹתָם בֵּית ה' אֶל לִשְׁכַּת בְּנֵי חָנָן בֶּן יִגְדַּלְיָהוּ אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אֵצֶל לִשְׁכַּת הַשָּׂרִים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְלִשְׁכַּת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶן שַׁלֻּם שֹׁמֵר הַסַּף: (ה) וָאֶתֵּן לִפְנֵי בְּנֵי בֵית הָרֵכָבִים גְּבִעִים מְלֵאִים יַיִן וְכֹסוֹת וָאֹמַר אֲלֵיהֶם שְׁתוּ יָיִן: (ו) וַיֹּאמְרוּ לֹא נִשְׁתֶּה יָּיִן כִּי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם: (ז) וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם: (ח) וַנִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ לְבִלְתִּי שְׁתוֹת יַיִן כָּל יָמֵינוּ אֲנַחְנוּ נָשֵׁינוּ בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ: (ט) וּלְבִלְתִּי בְּנוֹת בָּתִּים לְשִׁבְתֵּנוּ וְכֶרֶם וְשָׂדֶה וָזֶרַע לֹא יִהְיֶה לָּנוּ: (י) וַנֵּשֶׁב בָּאֳהָלִים וַנִּשְׁמַע וַנַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יוֹנָדָב אָבִינוּ: (יא) וַיְהִי בַּעֲלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל הָאָרֶץ וַנֹּאמֶר בֹּאוּ וְנָבוֹא יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי חֵיל הַכַּשְׂדִּים וּמִפְּנֵי חֵיל אֲרָם וַנֵּשֶׁב בִּירוּשָׁלִָם: פ

(יב) וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר: (יג) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם הֲלוֹא תִקְחוּ מוּסָר לִשְׁמֹעַ אֶל דְּבָרַי נְאֻם ה': (יד) הוּקַם אֶת דִּבְרֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אֲשֶׁר צִוָּה אֶת בָּנָיו לְבִלְתִּי שְׁתוֹת יַיִן וְלֹא שָׁתוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי שָׁמְעוּ אֵת מִצְוַת אֲבִיהֶם וְאָנֹכִי דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי: (טו) וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּים וְשָׁלֹחַ לֵאמֹר שֻׁבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְהֵיטִיבוּ מַעַלְלֵיכֶם וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּשְׁבוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבֹתֵיכֶם וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי: (טז) כִּי הֵקִימוּ בְּנֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אֶת מִצְוַת אֲבִיהֶם אֲשֶׁר צִוָּם וְהָעָם הַזֶּה לֹא שָׁמְעוּ אֵלָי: ס

(יז) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא אֶל יְהוּדָה וְאֶל כָּל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עֲלֵיהֶם יַעַן דִּבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁמֵעוּ וָאֶקְרָא לָהֶם וְלֹא עָנוּ: (יח) וּלְבֵית הָרֵכָבִים אָמַר יִרְמְיָהוּ כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעַן אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם עַל מִצְוַת יְהוֹנָדָב אֲבִיכֶם וַתִּשְׁמְרוּ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וַתַּעֲשׂוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם: ס

(יט) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים: פ

הפרשה מנגידה ציות לעומת סירוב, נסיעה על פי ה' לעומת והעם לא נסע.

ישנו ציות מתוך מחשבה, ישנה בקשה למועד נוסף לפסח מתוך רצון לקיים ולמרות החשש מניצול המועד הנוסף, ה' נענה לבקשה. ישנו סירוב מתאווה ומתוך מחאה פסולה.

ישנו סירוב, אי ציות מתוך מחשבה! ועל כך הברכה של ערבות הדדית.