פרשת במדבר פתחה את הספר במפקד, במניין ובסדר החניה במחנה. בסופה החל מניין הלויים וחלוקת תפקידיהם, ובכך ממשיכה פרשת השבוע הזה – פרשת נשא. לאחר מכן מופיע הציווי לשלח מהמחנה את הצרוע ואת הזב – ובכך עדיין נשמר הרצף הרעיוני של עיסוק במחנה. אך לאחר מכן מופיע רצף של ארבעה נושאים, הנראים כחורגים מפרשת עיצוב המחנה. ראשית – פרשת האשם: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל… והִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ… שנית – פרשת אשה סוטה. שלישית – פרשת נדר נזיר: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'… רביעית – פרשת ברכת הכוהנים: כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם… לאחר מכן חוזרת הפרשה לעסוק בהבניית המחנה – פרשת הקמת המשכן העומד בלבו של המחנה.

מה פשר הסטייה לארבעת נושאי המשנה?

המחנה מעצב את הקהילה, את הכלל. היחיד בקהילה הוא מספר, כפי שבא לידי ביטוי במפקד. אך אל מול הקהילה ניצב היחיד הנאבק על זהותו שאיננה מתכמתת במספר ואיננה מוכנה להיכנע לסדר שכופה עליו הקהילה. במה מתממש היחיד, במה הוא יוצא מהכלל?

ראשית – בחטאו. הצו חל על כל בני הקהילה, כל עוד מציית היחיד לציווי הוא איננו יחיד, לא רואים אותו, הוא הולך בתלם. כיוון שחטא הרי הוא בולט. מישהו חרג מהשורה, כולם רואים את אי הסדר, את הסדר שנפצע. זאת פרשת האשם וזאת פרשת הסוטה.

שנית – הנדר. בכל מארג המצוות מיוחד הוא הנדר בהיותו ציווי שאיננו חל על הכלל. האיש היחיד יוצר לעצמו ערך ורק הוא כפוף לא. מיוחד בתוך מערך הנדרים הוא נדר הנזיר. הנזיר הוא האדם השונה מהקהילה. איסורים מיוחדים – שתיית יין וטומאה – חלים עליו. הוא נבדל במיוחד במראהו – שערו גדל פרא. כמו היום, האיש המגדל שערותיו מביא לידי ביטוי מרד בסדר, בעולם אותו מנסים המבוגרים והמחנכים להבנות. ההיפי התנ"כי הוא הנזיר.

ברכת הכוהנים אוספת את כל הקהילה, שיאה הוא ברכת השלום: … וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. אין צורך לברך בשלום את מי שיש שלום בעולמו. אם מברכים את הקהילה בשלום, כנראה שאין בה שלום. למה אין בה שלום? כי יש בה יחידים [או יחיד, או יחידה] שאינם מוכנים להיכנע לסדר, שפורעים אותו [כפריעת שיער האשה הסוטה, ושער הנזיר הארוך]. הם יוצרים מתח וקונפליקט בקהילה. צריך הרבה חכמת לב ואהבה כדי להכיל את היחידים הללו בקהילה, כדי להבין שהם חשובים לקהילה כדי שהסדר לא יהפך להיות לסד ההופך את הפרטים לחסרי זהות. רק מחנה מסודר, פרטיו ספורים, דגליו מארגנים את מחלקותיו, שיש בו מקום גם לסוררים ולמורדים – יכול להישמר כמחנה חי ופועם שהסדר מחזיק אותו ואי הסדר מחיה אותו.