פרשת השבוע הקודמת מסתיימת באימה גדולה. המדרש מתאר את העם הגועה בבכי, אחרי שבני ישראל זנו בבנות מדין, מעשי זימה ועבודה זרה בוטים, משגל גלוי לעין כל, ואז – הרומח, הדם, המגיפה.
והנה, פרשת השבוע שלנו נפתחת בברית של שלום. ברית שלום המובטחת לפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, זה אשר קם בפרשה הקודמת, ודקר ברומח את איש ישראל זמרי בן סלוא כשהוא יחד עם בת זוגו המדיינית בשעת המשגל, בלי להיוועץ בבית דין.
מניין צץ לו השלום מתוך ההתערבות הברוטאלית הזו של פנחס במצב?
ההלכה שעל פיה פעל פנחס היא פרדוקסלית מעיקרה, וכמו מגלמת בתוכה את עומק הכאב האצור בניסיון להסדיר בחוקים את כל עניינינו המורכבים בבואנו לחיות יחד בעולם הזה.
"הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" אומרת המשנה בסנהדרין, פרק ט', (דף פ"א ע"ב).
"ומסביר רש"י: קנאים – בני אדם כשרים המתקנאין קנאתו של מקום, פוגעין בו בשעה שרואין את המעשה. אבל לאחר מכן אין מיתתו מסורה לבית דין, והלכה למשה מסיני היא."
כמה סתירות מקופלות כאן יחד, בהלכה שמנסה להגדיר מה היא פעולה נכונה בתוך רגע צלול ומבודד אחד של חיים: אדם לא כשר לא יכול לפעול את פעולת הקנאי. פעולת הקנאי לא יכולה להיעשות בדיעבד, אלא רק בו ברגע, ומדובר במין פשע שכזה, שמסור רק בידי הקנאי לפגיעה, ולא לידי בית דין.
כל ההגדרות הללו, ובמיוחד זו האחרונה – השוללת מבית דין את הזכות להעניש, מגדירות מניה וביה את פעולת הקנאי כפעולה שהיא אנטי-חוק. אין היא והחוק יכולים לדור ביחד. החוק, המנוע מלהעניש, גם לא יכול להגדיר מי הוא אדם "כשר", או להגדיר את הרגע המדויק שבו "רואים" את הפשע. ידיו של החוק קשורות בכל הנוגע להלכה המסורה בידי הקנאי. וכמו להדגיש את הפרדוקס, זוהי "הלכה למשה מסיני". הלכה אנטי-הלכתית. הלכה שאסור להורותה:
"אמר רב חסדא: הבא לימלך, אין מורין לו." (שם, פ"ב ע"א).
מעשה הקנאי חייב לבוא מתוך אי-הימלכות. יש המפרשים שאפילו אם נמלך האדם בינו לבינו, מעשהו כבר איננו בגדר מעשה קנאות, וההריגה שהוא יבצע תהפוך לפשע לכל דבר. אסור להימלך – לא בדעתך, לא בדעת תורה. כמו שאומרים היום: אם יש ספק – אין ספק.
ואכן, רק הרף עין, חוט שערה, מפרידים בין מעשהו של פנחס, לבין מעשהו של פושע החייב מיתה:
"ולא עוד אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס – נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס, אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא" כלומר: אילו פרש זמרי, ופנחס הרגו בדיעבד, היה פנחס חייב מיתה. אילו נהפך זמרי תוך כדי משגל והרג את פנחס הבא להורגו, היה זמרי זכאי מדין "הקם להורגך השכם להורגו" (רודף).
ההלכה המתירה לקנאי לפעול את פעולתו היא הלכה מסוכנת, איומה. כל כולה מהופכת לרעיון של קאנט, שהפך מזמן לנר לרגלי המוסריות המערבית המודרנית, הרעיון שאותו ביטא בניסוח הצו המוסרי הקטגורי: "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי". פעולת הקנאי לא יכולה להיתרגם לעולם לחוק כללי.
אבל על מעשה זה, שנעשה בתוך הרף עין שאין לו קיום בזמן, מקבל פנחס מאלוהים "ברית שלום".
כי יש משהו ברגע הזה: אדם כשר, ראיית הלא-טוב, אי-הימלכות, פעולה. איזו הזדעקות "להיות איש במקום שאין אנשים". אילו רק ידענו משהו מזה, פעם בחיים, לרגע, בלי להורות מכך שום חוק כללי, בלי לקוות שיהיה בית דין שיצדיק אותנו, בלי "עסקאות טיעון": רק להיות, לקנא לאלוהים – לפעול על פי צו הטוב המוחלט — מי יודע, אולי רגעים שכאלה היו יכולים לכונן בין בני אדם ברית של שלום לא פחות מהחוק השרירותי.
בלי החוק אי אפשר לחיות יחד. אשרי מי שזוכה לחיות בעולם של בתי דין וחוקים מוסדרים. אבל צריך גם לתת ללב להמשיך להתכוון אל האלוהות, אל ידיעת הטוב, אל הקפיצה הבודדת אל תוך המציאות, על מנת לשנותה לטובה.