ספר דברים: פרק כ"ו, פסוק א' – פרק פרק כ"ט, פסוק ח'

"והשיבך ה' מצרים באוניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה"

פסוק זה חותם את חטיבת הקללות בפרשת השבוע, החטיבה הפותחת ב"והיה אם לא תשמע בקול ה' א-להיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחקותיו אשר אנכי מצוך היום ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך".
בתורה ישנן עוד כמה חטיבות כאלה הפורסות נרטיב עגום, הסטוריה של חטא וכשלון, אולם החטיבות האחרות מסתיימות בתקווה. בס' ויקרא (כו,לח-מה) נאמר תחילה "והנשארים בכם ימקו בעוונם בארצות אויביהם.." אולם אחר כך נאמר "או אז יכנע לבבם הערל .." וכתגובה נאמר " אז ירצו את עוונם..וזכרתי להם ברית ראשונים".
בתחילת ס' דברים (ד,כז-לד) נאמר "ונשארתם מתי מספר בגויים אשר ינהג ה' אתכם שמה ועבדתם שם א-להים מעשה ידי אדם עץ ואבן" ואחר כך "ובקשתם משם את ה' א-להיך ומצאת" וכתגובה "אל רחום ה' א-להיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית ה' אבותיך אשר נשבע להם".
כך גם בסיפור שמגוללת שירת האזינו(דברים לא) אם כי שם הישועה באה משיקולים שונים. פרשה זו מתייחדת בהיותה היחידה המסתיימת בחוסר מוצא, ונשאלת השאלה – הכיצד? האם לא יישנו שוב נסי יציאת מצרים, כאמור בראשית ס' דברים? ומה בדבר הברית בין ה' לאבות האומה המוזכרת שוב בס' ויקרא?

התורה אינה נותנת תשובות לשאלות אלו. יתירה מזו, היא מגוללת את ספור הנתק בין ה' לעמו והחורבן שימיט על ישראל כספור אנטיתטי, מקביל במהופך, לסיפור המכונן:
"ונשארתם במתי מעט תחת אשר הייתם ככוכבי השמים לרוב כי לא שמעת בקול ה' א-להיך…והיה כאשר שש ה' א-להיכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם.. והשיבך ה' מצרים באוניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה"

הפסוקים מציבים באופן מפורש את הפורענות מול ההבטחות ומבחינה זו הפרשה מתארת שבירה, נתק, בהתייחסותו של ה' לישראל. תוצאתה של שבירה זו היא דווקא מעגליות – ישראל יחזרו למקום ממנו יצאו, ואף למעמד הסוציו-אקונומי ממנו נחלצו, חזרה לעבדות, ואנו נזכרים בדיבור הראשון בין ה' ומשה אודות ישראל, הוא גם הדיבור הראשון של ה' למי מבני עמו אחרי מאות שנים של שתיקה – "הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם" (שמות ג,ט). המעגליות יוצרת חוסר מוצא, אין להימלט מהעבדות, רק להתרחק ממנה ולשוב אליה. לא נגאלנו ממצרים, רק רחקנו מעט. איך ניתן להיגאל? איך אפשר לפרוץ את המעגל?

בפסקה האחרונה בפרשה, מתארת התורה את התנאים המביאים למעגליות זו: "אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו המסות הגדולות אשר ראו עיניך והאותות והמופתים הגדולים ההם ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואוזנים לשמוע עד היום הזה"

ישראל חוו הסטוריה רווית נס, הם ראו שמעו והריחו נסים מכל עבר, ובכל זאת לא הבינו מה מתרחש, הם היו אטומים ללא עינים,אוזנים ולב מבין, לאדם במצב כזה אין אפשרות להחליט החלטות ולקבל אחריות על גורלו כבן חורין. הוא כלוא בתוך עצמו; תודעתו כלואה, קפואה, מאובנת.

המוצא הוא כמובן לפרוץ את כלא התודעה הרדומה, משה מקווה לפריצה זו שתבוא, זה לא היה אפשרי בזמן שישראל חסו תחת כנפי ה' ומשה. רק עתה, על סף פרידתם ממשה הם יכולים להפעיל את יכולת השיפוט שלהם. ובעצם היכולת הזו הם כבר בני חורין, רק בן החורין הוא היכול לבחון את מצבו ולהסיק מסקנות ולפעול לפיהן. בזה, כבר אינו עבד. ההבנה והרצון האישי הם הנכסים שבכוחם תיפרץ המעגליות כי עצם השימוש בהם הוא כבר אקט של יציאה לחרות.

בתחלת הפרשה הבאה מתואר תהליך זה, התעוררות הראיה העצמית, החל מנקודת השפל הנמוכה – "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך" ולכשיחוו ישראל את הסתירות הנוראות, את הנפילה משיא לשפל, הם בהכרח יגיעו לחשבון נפש – "והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' א-להיך שמה" חשבון נפש זה הוא נקודת המוצא לתשובה – "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו" ולחידוש הדיאלוג בין ה' לעמו – "ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך"לאמור, בחינה משתאה, מקשה, זועקת, של המוזרות, הסתירות, חוסר הקוהרנטיות, הופכת לנקודת מוצא להתחלה חדשה, לגאולה.