פרשת השבוע פותחת בכותרת: 'כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה'. בכך מצטרף הפרק לפרק קודם בפרשה הקודמת – פרשת שופטים – שגם לו כותרת זהה. צירוף שני הפרקים נותן לנו את תמונת העולם של התורה על המלחמה. אלה הם חלקיה:

חלק ראשון: על הפחד

א כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי-ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ב וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל-הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל-הָעָם. ג וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֵיכֶם אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּחְפְּזוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. ד כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם-אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. ה וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל-הָעָם לֵאמֹר מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. ו וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. ז וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. ח וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל-הָעָם וְאָמְרוּ מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. ט וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל-הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם. [כ]

חלק שני: התקרבות

י כִּי-תִקְרַב אֶל-עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. יא וְהָיָה אִם-שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל-הָעָם הַנִּמְצָא-בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ. יב וְאִם-לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ. יג וּנְתָנָהּ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת-כָּל-זְכוּרָהּ לְפִי-חָרֶב. יד רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל-שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לָךְ. טו כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל-הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא-מֵעָרֵי הַגּוֹיִם-הָאֵלֶּה הֵנָּה. טז רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל-נְשָׁמָה. יז כִּי-הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. יח לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא-יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. [כ]

חלק שלישי: מצור

יט כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. כ רַק עֵץ אֲשֶׁר-תֵּדַע כִּי-לֹא-עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל-הָעִיר אֲשֶׁר-הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ. [כ]

חלק רביעי: אשת השבי

י כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. יא וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. יב וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת-רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. יג וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. יד וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ. [כ"א]

מה המיוחד בתורת המלחמה הזאת? מה אופייה? יש בה חלקים קשים, שאינם מקובלים באמות המידה המוסריות העכשוויות. כזה הוא החלק השני – ההתקרבות – וכך גם חלק מהחלק הרביעי – אשת השבי – כפי שנפרט לקמן. מבלי להקהות את החלקים הקשים שאינם מקובלים, נשים אותם בסוגריים ונראה מה יש במותר.

בדרכו של עולם, היציאה למלחמה כרוכה בהטעיה וביצירת אשליה. אינני מדבר על ניסיון ליצור הטעיה ואשליה אצל האויב, אלא דווקא על האשליה העצמית אותה מבצעים בני העם ביחס לחייליהם. אפלטון כותב כי חייבים ללמד את החיילים מיתוס שיקרי שהאדמה היא אימם, אחרת המוכנות להיהרג עבור החברה איננה מן האפשר. תזמורות שהיו נהוגות בצבאות עתיקים, מטרתן הייתה להפיח רוח לחימה ולהשכיח את הפחדים הטבעיים הכרוכים במלחמה. ככלל נראה כי רק על ידי השכחת העצמי, אפשר להוביל אותו אל הקרב בו הוא עלול לאבד את עצמו.

והנה אל מול אלה עולה סדרת פרשיות שונה בתכלית. הפרשה הראשונה – על הפחד משמיעה ללוחמים שני קולות: קול הכהן וקול השוטרים. הכהן משמיע קול מעודד הקורא להימנע מהפחד. קולם של השוטרים הוא קול שונה, ואיננו עולה בקנה אחד עם קול הכהן. השוטרים מבליטים את אפשרות המוות, את הקטיעה של מפעלי החיים הקטנים של האדם: בניית בית, נטיעת כרם, זוגיות. הם קוראים למי שהתחיל אחד משלושת מהלכי חיים אלה ולא השלים אותם לשוב לביתו. בכך יוצרים קושי לנשארים. ראשית – תחושת האיפה ואיפה. 'אני עוד לא התחלתי לבנות את ביתי. אם אמות במלחמה, סיפור חיי יהיה דל מזה של חברי ששב.' שנית – הם עושים פעולה הפוכה מפעולת המיתוס השקרי של אפלטון או מפעולת תופי המלחמה המטמטמים את הלב. הם מעוררים מודעות למוות, לאפשרות קטיעת החיים באמצעם. התוספת של השוטרים מפתיעה עוד יותר: הם קוראים לירא ולרך הלבב לשוב לביתו. המטרה היא כדי שלא ידביק בפחד שלו את האחרים, אך האופן מעורר השתאות. המנגינה פרוזאית: כשם שיש מי שנטע כרם ולא חיללו, כך יש מי שמפחד. אין כאן בושה ואין כאן אשמה, רק הכרה בטבע האדם והסכנה בהימצאות אדם שכזה בשדה הקרב. המיוחד בגישה זו יוכר, אם נראה עד כמה היא לא מקובלת היום. גם משהוכרו – בעשרות השנים האחרונות – לוקי הלם הקרב וזכו לטיפול, עדיין רחוקה ההכרה המכבדת באופי הירא ורך הלבב שיכול להיות אדם מקסים אך לא מתאים לתנאי המלחמה. הגישה האמיצה הזאת, מורה כי במקום ליצור אשליה בלב הלוחמים, עדיף להעמיד אותם בעיניים פקוחות אל מול העומד בפניהם. עדיף לוחם המודע לטראגיות שבמלחמה, למחירים הכבדים שלה ליחיד, על פני הלוחם ה'מורעל' שאיננו יודע לקראת מה הוא הולך.

הפרשה השניה – ההתקרבות – היא פרשה קשה מבחינה מוסרית. הריגת כל הגברים, לקיחת הנשים והטף, ובמקרה של עמי הארץ – הריגתם. כל אלה אינם מקובלים היום באמות מידה מוסריות. נשים את המרכיבים הללו בסוגריים, ואזי בולט היגד אחד: הקריאה לשלום. מדוע יש לקרוא לשלום לעיר? האם כדי לחשוך במחיר המלחמה עבור הלוחמים? הרושם העולה כי דווקא החלק המושם בסוגריים – המחיר הכבד אותו ישלמו בני העיר הנצורה, הוא המניע לקריאה לשלום. מי שעיניו פקוחות למחיר המלחמה עבורו, הוא הרואה גם את מחיר המלחמה לאויבו. הוא המעדיף את השלום על פני המלחמה.

הפרשה השלישית – המצור – יכולה להיאמר רק לתודעה פקוחת עיניים. בדרכו של עולם מי שמרוכז במלאכת ההרס, לא ישים ליבו להשחתת העצים ובמיוחד כשהם שייכים לאויב. היכולת להיות מודע לכמה מערכות – מצד אחד המחויבות למצור שמטרתו לפגוע באויב, ומצד שני ההגנה על הצמחיה של ארץ האויב, אלה יכולים להיות רק בתודעה פקוחת עיניים. תודעה פקוחת עיניים היא כואבת יותר, ורגישה יותר.

הפרשה הרביעית – האישה השבויה. גם פרשה זו איננה עומדת בקנה אחד עם אמות המידה המוסריות העכשוויות. עיקר חסר מהספר, קולה של האישה שסביר להניח שאיננה רוצה להינשא לחייל האויב שלה. שוב נשים את המרכיב הזה בסוגריים, מהלך שאינו מורה על השלמה אלא על היפוכה. עתה עולה הפרשה, כמי שמגבילה את היצר המתפרץ של האדם שבשעת מלחמה עלול להתפרצות יתר. המהלך הממתן את היצר – לא מתכחש לו אך מכריח לעקב את מימושו – גם הוא אפשרי רק כשהתודעה פקוחת עיניים. רק מי שמודע ליצריו ודחפיו, יכול להתייחס אליהם. רק הוא יכול למתן, לומר: אני רוצה. הרצון יכול להיות עמוק ואמיתי או שטחי פרי הסיטואציה. אני נכנס למהלך שמטרתו לבחון את הרצון, ורק בסופו אכריע אם לקבלו או לדחותו.

סוף דבר: ייחודה של תורת המלחמה של ספר דברים, במודעות ליחיד ולגורלו, ובהכרעה כי עדיפה מודעות כואבת על פני טשטוש התודעה הקל יותר לנשיאה בתנאי מלחמה.