הפרשה נחתמת בפסוק – "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו": (במדבר ז', פט')

מפרש רש"י – "ובבא משה" – שני כתובים המכחישים זה את זה, בא שלישי והכריע ביניהם. כתוב אחד אומר (ויקרא א, א) "וידבר ה' אליו מאהל מועד", והוא חוץ לפרכת, וכתוב אחד אומר (שמות כה, כב) "ודברתי אתך מעל הכפרת", בא זה והכריע ביניהם, משה בא אל אהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפרת:
"מבין שני הכרובים" – הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים ומשם יצא לאהל מועד:
"וישמע את הקול" – יכול קול נמוך, תלמוד לומר את הקול, הוא הקול שנדבר עמו בסיני, וכשמגיע לפתח היה נפסק, ולא היה יוצא חוץ לאהל:
"מדבר" – כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו: "וידבר אליו" – למעט את אהרן מן הדברות:

משה, הוא ורק הוא, שומע את הקול מבין שני הכרובים, עם ישראל מחוץ לאוהל מועד אינם שומעים, אף לא אהרון השוהה עמו באוהל מועד.
יש לדייק מהי כוונת הפסוק במילה 'אליו' המופיעה פעמיים?
הפועל מִדַּבֵּר מוסבר על פי רש"י – בנין התפעל, הקול משודר כשיחה אישית, האל מדבר עם עצמו ומשה שומע בתודעתו! כלומר 'מדבר אליו' ה' מדבר אל עצמו!

פרופ' ישעיהו ליבוביץ אומר בדרכו – "פירושו של רש"י מתמיה, וכמעט מדהים. רש"י קדם בשני דורות לרמב"ם. אבל במלים המעטות האלה של רש"י אמורה כל תורת הנבואה של הרמב"ם, אשר בפירוש, ומתוך העמקה רעיונית גדולה מאד, מציג את הנבואה כמשהו שמתרחש בתודעת האדם אשר הגיע לדרגה העליונה הניתנת לאדם בהכרת אלהים. ואין אנחנו תמהים על הרמב"ם, שהרי תפיסה זו של הנבואה מתיישבת עם כל מערכת אמונתו. אבל רש"י, המוחזק תמים ורחוק מן ההגות והאנליזה הפילוסופית, גם הוא אומר אותו דבר עצמו. משמע, שזה משקף דווקא משהו שבאמונה היסודית, ואיננו ביטוי להכנסת רעיונות פילוסופיים זרים לעולמה של היהדות. דבר ה' לאדם משמעותו שהאדם מכיר את אלהים".

פרופ' י' ליבוביץ ממשיך ומציין את דברי ר' עובדיה סְפוֹרְנוֹ (נקרא גם הספורנו; איטלקית: Sforno) נולד בין השנים 1468-1473 – נפטר לאחר 1550, היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי) המבאר את פעולת משה כתובנה אנושית על פי הכנתו וזה לשון הספורנו – "מדבר. בינו לבין עצמו, כי כל פעל ה' למענהו ובהשכילו את עצמו ובזה ידע וייטיב לזולתו בנדיבות השפעה שאין בה כיליות ויראה פעולה במתפעל כפי הכנתו ובזה פירש אופן כל דבור האמור בתורה באמרו וידבר ה':"

דומה שהפרשה חותמת באמירה – למשה, המשכן הוא מקור לחיבור, להשראה עם עולם הרוח! ואולי על כל אדם למצוא את המקור לחיבור עם עולם של משמעות!
מהו הקול המתדבר עמו?!

נחזור לתחילת הפרשה בה מתואר מפקד ותפקיד הלווים, זאת כהמשך לפרשת במדבר בה הוסבר שמעמד הבכורים כמשרתים בקודש הועבר לבני לוי ובואר תפקיד בני קהת, בפרשתנו מפורטים תפקידם של בני גרשון ובני מררי והתיאור נחתם באמירה "כָּל הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם: מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד: (במדבר ד', מו' – מז')

מסביר רש"י בעקבות המדרש – "עבודת עבודה" – הוא השיר במצלתים וכנורות, שהיא עבודה לעבודה אחרת: ועבודת משא – כמשמעו (כלומר, פירוק ואריזת המשכן וכליו וכן דרך נשיאת המשכן בנדודים במדבר):

רבינו בחיי מוסיף ומבהיר שהשירה והנגינה ליוו את עבודת הקרבת הקורבנות וזה לשונו – "לעבוד עבודת עבודה. זה השיר שהיה עבודה לעבודה אחרת, והיא הקרבנות, וכן הוא אומר: (תהלים ק, ב) "עבדו את ה' בשמחה", ופסוק מלא הוא שקורא עבודה לשיר, הוא שכתוב: (בדברי הימים – ב, לה, טו) "והמשוררים בני אסף על מעמדם, אין להם לסור מעל עבודתם". והשיר הזה היה בכנורות ומצלתים והיו אומרים שירות וזמירות להקב"ה בשעת הקרבן. ואמרו רז"ל: (ערכין יג, ב) כמה נימין היו בכנור, שבעה, שנאמר: (תהלים טז', יא') "שובע שמחות את פניך", אל תקרי "שׂובע" אלא "שֶׁבע"…

יוצא אם כן, שבעת החשיבה על המשכן עלינו לשמוע את הצלילים, את קולות הניגון?

מקולות השיר המעבר אל 'ברכת כוהנים' היה יכול להיות טבעי, ברם, מתיאור מלאכת עבודת הלווים הפרשה מפרטת את צו הרחקת הטומאה מן המחנה, הזב, המצורע, חובת וידוי על המועל בקודש, דיני סוטה ונזיר ורק אח"כ עוברת הפרשה לברכת הכוהנים!

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: ס יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: ס
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: ס
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: ס
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם: ס (במדבר ו', כב' – כז')

מי מברך ומהי משמעות הברכה?
מסביר המדרש תנחומא (בובר, פרשת נשא סימן טו'):
"כה תברכו". זה שאמר הכתוב: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:(דברים כו', טו'), וכן דוד אומר "וְעַתָּה הוֹאֵל וּבָרֵךְ אֶת בֵּית עַבְדְּךָ לִהְיוֹת לְעוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּי אַתָּה אֲדֹנָי ה' דִּבַּרְתָּ וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם": (שמואל ב', ז', כט')

אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע לכהנים אתה אומר לברכנו, אין אנו צריכין אלא לברכתך, "השקיפה ממעון קדשך מן השמים", אמר להם הקב"ה אע"פ שאמרתי לכהנים שיהיו מברכין אתכם, אני עומד עמהם ומברך אתכם, לפיכך הכהנים פורסין כפיהם, לומר שהקב"ה עומד אחרינו,
וכן הוא אומר "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" (שה"ש ב', ט'),
"משגיח מן החלונות" מבין אצבעות של כהנים,
"מציץ מן החרכים", בשעה שפושטין את כפיהם, לכך נאמר "כה תברכו".

לדעת המדרש מקור הברכה אינו האדם אלא האל העומד ומשגיח, מציץ מבין אצבעות הכוהנים!
יסביר הרא"ש (רבנו אשר בן יחיאל 1250 – 1327 ספרד, מסכת מגילה פרק ג', סימן כא') כבעל הלכה, כיצד נראים כפות ידיהם של הכהנים – ומה שפושטין ידיהם דכתיב "וישא אהרן את ידיו אל העם", משמע שיהו ידיו פשוטין.ומה שחולקין אצבעותיהן זהו לפי המדרש "מציץ מן החרכים", ששכינה למעלה מראשיהן ומציץ מבין חרכי אצבעותיהן. ומכוונים לעשות ה' אוירים בין שתי אצבעות לשתי אצבעות ובין אצבע לאגודל ובין גודל לגודל לקיים מציץ מן החרכים

ברם מפתיע יהיה חידושו של הרמב"ם, רבי משה בן מימון, (נולד בשנת 1135, בקורדובה, ספרד – נפטר 1204, בפוּסטאט, מצרים, בהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יד', הלכה ג') "כיצד היא נשיאת כפים בגבולין? בעת שיגיע שליח צבור לעבודה כשיאמר 'רצה', כל הכהנים העומדים בבית הכנסת נעקרין ממקומן והולכין ועולין לדוכן ועומדים שם פניהם להיכל ואחוריהם כלפי העם ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם עד שישלים שליח ציבור ההודאה, ומחזירין פניהם כלפי העם ופושטין אצבעותיהן ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם ומתחילין 'יברכך'…"

הכהנים עומדים בידיים קפוצות ורק בעת הברכה מסתובבים אל עבר הקהל ופושטים את אצבעותיהם, מסביר הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (על התשובה, עמ' 207): "קפיצת היד בצורת אגרוף, המסמל אגרוף רשע, הנפתחת אחר כך לאצבעות פשוטות – מדגימה את השינוי המופלא שהתחולל בכהן עם קיום המצווה. כשעלה לדוכן עלה כבשר ודם רגיל, שידיו דרך כלל קפוצות, אבל ברגע ששליח ציבור הכריז "כהנים" – קרה משהו מפליא, אירעה מטמורפוזה, נפתחו הידיים ועמהן נפתח הלב ונפתח מעיין חתום של אהבה ויחד עם האהבה התחילה קולחת הברכה ונראתה השכינה –"
הברכה אמורה להביא שפע, לחבר בין העולמות!

דימוי זה של אגרוף מחד ומאידך אצבעות פשוטות מזכיר את שירו של יהודה עמיחי:

חוליקת – השיר השלישי על דיקי

….זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים
עוברת תמיד דרך גנים וחלונות
וילדים משחקים וכלב נובח.

זכרו והזכירו לפרי שנשר
את העלים ואת הענף,
הזכירו לקוצים הקשים
שהיו רכים וירוקים באביב,
ואל תשכחו שגם האגרוף
היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות

(שם הספר מחתימת השיר – "גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות", ע' 12)

מבט על הפרשה כולה יבהיר שהפרשה פתחה במפקד ובתפקיד הלווים – ראינו שאחד מתפקידי הלווים היה ללוות את עבודת המקדש בשיר ובניגון! כך שפרשת 'נשא את …' – מרים ומגביה את העבודה הפיזית למשמעות רוחנית. בה בעת מזכיר, מזהיר, כפסוק החותם את פרשת במדבר שלעיתים מחיר ההתנשאות יש ויביא למוות, כנדב ואביהוא שנפקדו בשל קרבה יתרה!

מכאן הפרשה עוברת לחוקים המבארים את דיני הטמא, החוטא, הסוטה והנזיר, דומה שבכך מנכיחים את העובדה הפשוטה שלא בכול יש עבודה רוחנית, ישנם חריגים!
הברכה – ברכת כוהנים אמורה לרומם ולהביא שפע של אהבה מאותם המורמים מעם אך הם אינם נישאים מעליו, עליהם להושיט את הידיים ולברך.
הנשיאים אף הם יביאו את קורבנם למשכן, כזכור מתחילת ספר ויקרא (ד', כב') 'אשר נשיא יחטא'.
הפרשה נחתמת בפסוק המתאר את שמיעת משה את הדיבור האלוהי – דומה שבכך מאפשרים לאדם להבין שעליו לעמול ולשמוע את הקול, יש לברר מה עלי לעשות!

כדברי חנה סנש –

קול קרא, והלכתי,
הלכתי, כי קרא הקול.
הלכתי לבל אפל.

אך על פרשת דרכים
סתמתי אזני בלבן הקר ובכיתי.
כי אבדתי דבר.

קיסריה 12/1942

צילום: משה ברזון – אנדטת פלשוב ליד קרקוב, מסע עם בית תפילה ישראלי, אב התשע"א

שבת שלום!