ספר במדבר: פרק כ"ב פסוק א' – פרק כ"ה פסוק י'

הגיבורות המרכזיות של פרשת בלק, הן הברכה והקללה. בלק בן ציפור פונה לבלעם בבקשה:
"…לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר." (פרק כ"ב פסוק ו' )

התורה מגיבה לתמונת העולם הקמאית בה הקללה מכוננת מציאות, היא אינה מבטלת אותה אלא מנסה להגביל ולמזער אותה.
"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא." (פרק כ"ב פסוק י"ב)

"וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה." (פרק כ"ב פסוק כ')

בשתי דרכים מנוטרלת הקללה. האחת – אם המקולל הוא מבורך בהווייתו, אין הקללה עושה רושם. השניה – הקללה כפופה לרצונו של א-לוהים, וברצותו הוא יכול לבטל אותה.

בתמונת עולם זו בה גוברת האידיאה על המגיה, נותרות שתי קללות כעושות רושם: " …אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו" [ויקרא כ']. "אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱ-לֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. " [ויקרא כ"ד]

בניגוד לכיווני מחשבה מודרניים הרואים ערך בביטוי רגשות – כולל רגשות שליליים, מורה התורה כי אל לו לאדם לבטא את רגשותיו השליליים – מבלי לכפור בכך שרגשות כאלה קיימים. בהתנגשות בין רגשות שליליים אל מול ערכי הכרת הטוב והכבוד – האחרונים גוברים ומובילים לשימת גבול ועצירת הרגשות.

יש בתנ"ך ביטויים רכים יותר ביחס לקללה:
"גּוֹלֶה סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל וּלְפֹתֶה שְׂפָתָיו לֹא תִתְעָרָב, מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ יִדְעַךְ נֵרוֹ באישון בֶּאֱשׁוּן חֹשֶׁךְ." [משלי כ']

הקללה שייכת למשפחת גילוי הסודות והתנהלות השוטה שאינו יכול לשים מעצור לפיו. כאן אין איום בעונש, אלה הכרה כי בערת החיים של האדם תלויה ביכולתו לשים גבול. אי שימת הגבול והוצאה בלתי מבוקרת של הרגשות מובילה לדעיכה.

ובקוהלת, מבט אחר:
"כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא. גַּם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבֵּרוּ אַל תִּתֵּן לִבֶּךָ אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע אֶת עַבְדְּךָ מְקַלְלֶךָ.כִּי גַּם פְּעָמִים רַבּוֹת יָדַע לִבֶּךָ אֲשֶׁר גַּם את אַתָּה קִלַּלְתָּ אֲחֵרִים." [קוהלת ז']

בצד שימת הגבול מופיעה הכרה מפוקחת – יש באדם רגשות שליליים, הם בוקעים כקללות, וראוי לאדם שלא יתנם על ליבו – כי כאלה אנחנו, חלשים ופרוצי גבולות.