ספר דברים: פרק י"א, פסוק כ"ו – פרק ט"ז, פסוק י"ח

'ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה: את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלהיכם אשר אנוכי מצוה אתכם היום: והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה' אלהיכם..' (פרק יא,כו-כח)

התורה יודעת בעת הצורך להיות מתוחכמת, מורכבת, רבת משמעויות. אבל כאן, בצבעי שחור-לבן, מצטייר עולם נאיבי, שהבחירות בתוכו פשוטות אם כי לא בהכרח קלות,וכך מצווים ישראל על צייתנות-
'כל הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו'; (פרק יג,א)

על נאמנות מוחלטת שאינה נחלשת גם על ידי אותות ומופתים –
'כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת: ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמור נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם'; (פרק יג,ב-ג)

על אהבה מלאה המתגברת גם על אחוות משפחה, ועל אהבת אישה ורע-
'כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך לאמור נלכה ונעבדה אלהים אחרים לא תאבה לו..וסקלתו באבנים ומת כי בקש להדיחך מעל ה' אלהיך' (פרק יג,י-יא)

על וותרנות בממון המביסה את הרכושנות –
'וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה מידו אשר ישה ברעהו..השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו.. נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך'(פרק טו,ט-י)

דוגמה אחרונה זו מדגימה אולי טוב יותר מקודמותיה את החשיבה הנאיבית, שהרי כאן מועלית האפשרות של הסירוב לעמוד בצו הקשה, והנימוק שבא לתמוך בשמירת הצו לקוח מאותו עולם אמונות ממנו בא הצו, כלומר- אם מישהו אינו מאמין בצו הוא גם לא יאמין להבטחה שבשל הנתינה ישתפר מצבו של הנותן. אל מי אם כן מדבר נימוק זה ? רק למי שמאמין באל הכל-יכול ובכל זאת אולי לא יקיים את המצווה בשל הקושי הכרוך בכך. דוגמה זו מאירה באור נוסף את הצווים הקודמים. האיסור להישמע לנביא הנותן אות מניח שבאופן בסיסי ברור לנמען המצווה מה היא האמת, שהרי לו היה ספק כזה מה יועיל הציווי ? הציווי להסגיר בן משפחה מסית מניח שאהבתו הבסיסית של הנמען נתונה לא-להים שאם לא כן כל מה שנאמר בעניין זה הוא חסר טעם. עולמו הרוחני של בני ישראל כפי שרואה אותו משה אינו עולם פשטני אבל הוא עולם פשוט. זהו עולם רצוף פיתויים ומדוחים, ומשה הצופה אותם אינו מנסה לטשטש את הקושי אבל הוא מארגן את העולם במבנה קוטבי –
'והיה כי יביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל' במקום אחר (פרק כ"ז) מתואר הטקס אותו יקיימו ישראל כשיכנסו לארץ. העם כולו יעמוד בין שני ההרים, חלק מהלויים יעמדו על הר הברכה ומשם יברכו את מי שילך בדרך ה', וחלקם יעמדו על הר הקללה ומשם יקללו את מי שיסור ממנה. כך ניתן ביטוי מרחבי פשוט ועז-רושם לסיטואציה האישיותית: לפני כל אדם נפתחות שתי דרכים וניתן לו אקט הבחירה. עוצמתה ופשטותה של הרטוריקה של משה מזכירות את זו של אליהו הנביא, דורות אחר כך –
'עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים ? אם ה' הוא הא-להים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו'

על רקע גישה זו בולט הציווי המרכזי בתחילת הפרשה, המתיר הקרבת קורבן במקום אחד בלבד –
'אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאתם שמה'

התורה מדגישה את ייחודה של דרישה זו אל מול מנהגי הגויים העובדים את אלהיהם על ההרים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. ניתן לחשוב כי התורה שוללת עבודת האל בכל מקום כיוון שהיא מכירה מקום אחר, מקום קדוש באופן אולטימטיבי, ברם אין הדבר כך, שהרי התורה אינה מזהה מקום מסוים אלא מכנה את מקום הפולחן – 'המקום אשר יבחר ה' א-להיכם בו לשכן שמו שם'. החזרה הרבה על כינוי זה (לא פחות מחמש פעמים במהלך פרק י"ב !) מוכיחה שההימנעות מקביעת מקום מלכתחילה אינה שולית אלא עקרונית. העיקרון המתבטא כאן הוא לדעתי גילוי נוסף של התפיסה בפרשת 'ואתחנן': לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש' אין לאל מקום מוגדר בו ניתן למצוא אותו. האל חומק מאחיזתנו, הוא בלתי צפוי, לא זמין. בני ישראל מצווים על נאמנות וצייתנות – דרכי התנהגות היוצרות בדרך כלל מנטליות מקובעת, כלפי המסתורי, החמקמק, נטול הצורה, הבלתי-מקובע-האולטימטיבי.

עתה יש לחזור ולבדוק את כל הנחותינו הקודמות. האם התמונה היא פשוטה ? האם אמונה בקיומו של הבלתי נראה, אהבה לבלתי נגיש, מילוי דייקני של צווייו של חסר המקום מובנים מאליהם, או בכלל ? או שמא יש כאן דרישה פרדוקסלית: ישראל מצווים לצאת מהמדבר הריק אל ארץ שופעת חומר, חושניות, ומאוכלסת בעובדי אלהים המתגלים במוחש, תחת כל עץ רענן, ושם, במקומות הללו, בשם אהבתם ונאמנותם לזה שאין לראותו הם ילכו אחריו למקומות בהם יבחר לגלות את עצמו ויעבדוהו שם, למרות ועל אף כל מה שנראה ונשמע סביבם.