א. המבחן האמיתי של קבלת התורה היה לא כאשר עמד העם באימה וביראה לפני הקולות והאש בהר סיני. כמו מתבגר שיוצא מחיק משפחתו למצוא את דרכו ב"חיים הגדולים" אופן הפנמתה של התורה בנפשותיהם של בני ישראל נבדק ונחשף ביציאתם לדרך, אל מרחבי המדבר. והנה, כפי שהתוודענו לכך בפרשת "בהעלותך", הקשיים שהתעוררו מיד במפגש עם בעיות הקיום וההישרדות, העבירו את העם על דעתם החדשה. אלא שהתמודדות נוקבת עוד יותר תהיה במפגש עם ארץ נושבת, הארץ של מימוש חלומותיהם מאז ירידת האבות למצרים.
גם ירידת התורה, קליטתה והפנמתה, מעוררת אתגרים קיומיים. חטא העגל נתן ביטוי לקושי הגדול של האדם הנדרש לתלות את גורלו על בסיס עקרונות מופשטים שניתנים על ידי א-ל שעצם קיומו שורה ברובד המופשט של היש, ולעצב את ייעודו על בסיס ציוויו. אך קשה עוד יותר, ונדמה שגורלי עוד יותר, היא שאלת המימוש, הורדת האידיאה לגבולות המחייבים של חיי יצירה, של העשייה בכל תחומי החיים.

רק חודשים ספורים עברו מאז שנפרדו מההר ועדיין שריד כלשהו מאותן רגעי השראה נשארו בתוכם, במשכן שהובילו לכיוון הארץ. אך בעומק חידת הקיום של העם מקננת היציאה ממצבם כהולכי מדבר – יציאה ממצב של תלות בלחם מן השמים, למצב של הוצאת לחמם מן הארץ, יציאה מניתוק מחיים של אחריות לקיום במובן האנושי הרחב, יציאה מחיים ברוח לחיים בגוף.
והמפגש מעורר חששות ואף חושף שורשים של פחד בנפש – פחד מההתמודדות הביטחונית שבוודאי תלווה את הכניסה לארץ, פחד מה"אחרים" ותרבותם השונה, והאימה החשוכה של אי ביטחון של מי שמתבקש להתבגר ולממש את נוכחותו העצמית בעולם.

ב. המשנה בפרק האחרון במסכת תענית משרטטת את ההלכות של הצומות העיקריים שנקבעו כזכר לחורבן – שבעה עשר בתמוז, שחל בעוד כחודש, ותשעה באב שחל שלושה שבועות לאחר מכן. על פי הלכות אלו תשעה באב הינו צום חמור בהרבה מצום שבעה עשר בתמוז. למשל, הראשון הוא צום מלא של עשרים וארבע שעות והשני מאור הבקר עד צאת הכוכבים.
והנה באופן מפתיע הצום הקל יחסית, שבעה עשר בתמוז, מציין בין יתר האירועים שהתרחשו בו את שבירת הלוחות מול העגל הזהב ברדת משה מהר סיני; לעומת זאת, תשעה באב מציין בין היתר את יום שיבת המרגלים מארץ ישראל והייאוש הגדול שבשורתם זרעה בעם לגבי המשימה של הכניסה לארץ.
העמדה זו נראית, על פניה, הפוכה מהמצופה. הרי חטא העגל הוא סוג של עבודה זרה, והוא היה מכוון כנגד עצם הורדת התורה לעם על ידי משה, מה שהביא אותו לשבור את הלוחות. וכי חוסר היכולת של העם להתמודד עם הכניסה לארץ תיחשב כמעשה חמור מזה?!

כל מטרת מעמד הר סיני ומימוש היעוד של מתן תורה יתרחשו רק אם תיתכן יישומה של התורה בחיי היצירה של עם, בעשייה הרב-גוונית של תרבות יוצרת ודינאמית. לא במדבר ולא בגלות העמים, אלא בארץ נושבת מול אתגרים ביטחוניים ומתוך התמודדות מוסרית נוקבת ויום יומית של כלכלה ותעשיה מתפתחות ומשגשגות.
על רקע זה גם אחרי שלושת אלפים שנה נשארת החידה בעינה. האם ייתכן? האם גם התורה תיכנס לארץ המצמיחה את חיינו?

שבת שלום!