כמה האריכה הסוגיה בתלמוד בחומרת "אונאת דברים", ובמיוחד "אונאת הגר" – וכמה, לעומת זאת, רגישים אנו לעושק ולכאב של אלו שעל ידנו, גם הזרים והגרים החיים בתוכנו? מתוך בליל הרגישויות של כולנו מול כולנו הפכנו להיות חברה של מתגוננים, של מצטדקים, של מבטיחים את עוגן קיומנו הפנימי על ידי עושק של נפשות אחרות. בני חברה שנפשותיהם כה חשופות זו מול זו היו יכולים למצוא נחמה בעיצוב דיבור ממתיק, מכונן חמלה ומקרב.

1. להישרף ולא להלבין פני חבר
הפסוק הפותח את פרשת בהר, "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" (ויקרא כה, א), עורר פרשני המקרא לדורותיהם לשאול: וכי למה דווקא כאן מודגש שהדברים שיבואו בהמשך ניתנו למשה "בהר סיני"? הרי מאז אמצע ספר שמות העם חונה על יד ההר וכל מה שנאמר למשה מאז עשרת הדברות נאמר כאשר היה על ההר או במשכן שהוקם על ידו!?
התשובה הנוקבת לשאלה זו היא שהמצוות המתוארות בפרק כה בספר ויקרא – שמיטה ויובל, ויסודות המערך החברתי-כלכלי – מהוות חזון למימוש הברית שנכרתה בהר בין ה' לבין עמו שיש לממשה כאשר יזכה העם בריבונות בצאתו מהמדבר לארץ ישראל.
בחרתי להתמקד בציווי המהווה לדעתי ערך מכונן בכל הקשור לעיצוב אמון בין בני אדם בחברה יוצרת – איסור אונאה, ובמיוחד במה שמכונה "אונאת דברים".
שורש האיסור נמצא בפסוק, "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (שם, יד). המשנה במסכת בבא מציעא מבררת את התנאים שבהם מתבטלת עסקה כתוצאה מכך שהמוכר מעלה מחירים הרבה מעבר למקובל בשוק. בהמשך המשנה קובעת: "כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים", כאשר הדוגמה הראשונה לאונאת דברים מהווה מעין גשר בין דיני "אונאה במקח וממכר" ל"אונאת דברים" – "לא יאמר לו [קונה פוטנציאלי למוכר]: 'בכמה חפץ זה?', והוא אינו רוצה ליקח".[1] גם יחסי מסחר מובהקים הנם עדיין יחסים בין בני אדם; כמו שאין לפגוע באדם על ידי לקיחת כספו ברמאות או בעושק מחירים, כך אין לפגוע ברגשותיו במסגרת העסקה. חובה זו מוטלת גם על הקונה, מי שבמסגרת אונאה במקח וממכר נחשב בדרך כלל הנפגע.
הגמרא מחדדת ומעמיקה את הנאמר במשנה:
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה [באונאת דברים] נאמר בו, 'ויראת מא-להיך' (ויקרא כה, יז), וזה לא נאמר בו 'ויראת מא-להיך'; ורבי אלעזר אומר: זה [באונאת דברים – פוגע] בגופו [כנראה – ביסוד גופו – בנפשו], וזה בממונו; רבי שמואל בר נחמני אמר: זה ניתן להישבון [אפשר להחזיר ממון לבעליו], זה [אונאת דברים] לא ניתן להישבון.[2]
שלוש הדעות מתמקדות בפנים שונות של החומרה היתרה שיש באונאת דברים – פגיעה ביחס לקדוש ברוך הוא, בחומרת הפגיעה בנפגע ובנעלב ובקושי הגדול בפיצוי על הנזק שנגרם, בתיקונו ובכפרתו. כפי שקיים עושק בממון ישנו עושק נוקב עוד יותר של נפשות.
והנה מספר דוגמאות שהובאו במשנה ובגמרא לעושק נפשות:
אם היה בעל תשובה – אל יאמר לו: 'זכור מעשיך הראשונים';
אם היה בן גרים – אל יאמר לו: 'זכור מעשה אבותיך', שנאמר: "וגר לא תונה ולא תלחצנו" (שמות כב, כ);
אם היו ייסורים באין עליו, אם היו חולאים באים עליו או שהיה מקבר את בניו – אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב: "הלא יראתך [בבורא] כסלתך תקותך ותם דרכך, זכר נא מי הוא נקי אבד" (איוב ד, ו-ז) [כלומר, בוודאי חטאת; אם היית "נקי" היה קורה לך כזאת?!].[3]
החברה הישראלית מתאפיינת בכך שכמעט כולנו זרים, באנו לכאן מרחוק, מארץ אחרת, ואם לא זרים אנו, בני זרים הננו. מסתובבים בינינו רבים שהגיעו בחירוף נפש מארץ מולדתם, עזבו נחלת אבות שבה דיברו שפה ותרבות מוכרת על מנת להיות "גרים ותושבים" כאן, ליטול את אצטלת האחר והשולי מאלו שרק לפני זמן קצר העבירו את המזוודות למחסן. אנו גם חברה של בעלי תשובה, של מחפשי אמת, של תוהים ומתמודדים. לא מעטים מאתנו נמצאים בתהליך, במעברים מ"מחנה למחנה", או בתוך המחנה – מגוון אחד של "על דעת המקום" לגוון אחר. כולנו בעלי ייסורים, ואם לא קברנו – לא עלינו – את בנינו, אזי חברינו או בני משפחתנו עמדו מול קבר פתוח של בניהם או קרוביהם.
כמה האריכה הסוגיה בתלמוד בחומרת "אונאת הגר" – וכמה, לעומת זאת, רגישים אנו לעושק ולכאב של הזרים והגרים החיים בתוכנו? מתוך בליל הרגישויות של כולנו מול כולנו הפכנו להיות חברה של מתגוננים, של מצטדקים, של מבטיחים את עוגן קיומנו הפנימי על ידי עושק של נפשות אחרות. בני חברה שנפשותיהם כה חשופות זו מול זו היו יכולים למצוא נחמה בעיצוב דיבור ממתיק, מכונן חמלה ומקרב.
והנה קבע רבי יוחנן: "נוח לו לאדם שיבוא על ספק אשת איש, ואל ילבין פני חברו ברבים".[4] גם רבי יוחנן, וחבריו,, רובם ככולם, חיו במציאות של מבוכה ועקירת ביתם, של דעות נוקבות שהתקיימו בוויכוח, לאחר חורבן בית המקדש השני, בשנים של מרד בר כוכבא ומול עליית הנצרות – איזה יהודי לא חי במציאות כזו?
בהמשך, כבסיס לקביעה מרחיקת לכת זו, מובא סיפורה של תמר, כלתו של יהודה בן יעקב (בראשית פרק לח), אשר היתה מוכנה להישרף ובלבד שלא לחשוף ברבים את זהותו של חמיה אשר בא אליה בסתר כאשר חשב אותה לזונה.[5]
על פי הגמרא, תמיד יש לשקול אם לא יותר ראוי להיכוות באש כדי לא לעשוק את נפש הזולת.

2. חברת דמעות
עיקר העיסוק של סוגיית אונאת דברים הנו בשני תחומים – א. במסגרת קשרי משפחה; ב. בהתגוששות הדעות בבית המדרש. הגמרא חוזרת חזור והדגש על כך שמקום הקבע של עושק הנפשות הנו בבית, ראשית, על חשבונאות הקשורה לענייני פרנסה: "אמר רב יהודה: לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה". אבל הסכנה החמורה של אונאה שתביא לפגיעה ועלבון הנה בעיקר ביחסי איש ואשה. על רקע ייחוס שורש הברכה בביתו של אברהם אבינו לאשתו שרה, קובעת הגמרא שדווקא שיחות של יום יום בין איש לאשה הן העלולות להפוך לדיבור פוגע, מעליב ומכאיב.
לאחר מכן מובא סיפור "תנורו של עכנאי", סיפור שהפך בשנים האחרונות לדגל עבור אלו השואפים ליהדות של "אוטונומיה אנושית" וצמצום מרחב הקול הא-לוהי המוחלט בתשתית הדעת ובעיצוב הנורמות. ההכרזה של רבי יהושע "לא בשמים היא" מול תופעות נִסיוֹת ש"הוזמנו" על ידי רבי אליעזר כדי להכריע בדיון ההלכתי הפכה למעין שבועת אמונים עבור רבים.
אך הציר המרכזי של הסיפור הוא דווקא עושק נפשו של רבי אליעזר, מגדולי חכמי המשנה, כאשר נשיא הסנהדרין, רבן גמליאל, גזר עליו נידוי כתגובה לעמידתו על דעתו כנגד הכרעת הרוב; נידוי שבו היה שרוי עד סוף ימיו ממש. תיאור כאבו של רבי אליעזר והשפעת הכאב על סדרי עולם הנו נוקב עד תהום:
אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע [כדין המנודה הדומה לדין האבל]. זלגו עיניו דמעות – לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים, ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה טָפַח [התקלקל]. תנא: אף [כעס] גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר – נשרף. ואף רבן גמליאל [נשיא הסנהדרין שהיה אחראי על הנידוי] היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל. נח הים מזעפו.[6
דלדול כוחות הבריאה אינו מוסבר על פי האגדה כהתרסה א-לוהית על כך שלא התקבלה דעתו ההלכתית של רבי אליעזר, שהתבססה על בת קול שיצאה מן השמים. הגמרא מסבירה שכאשר בא תלמידו, רבי עקיבא, לבשר לו על גזרת הנשיא, השינוי שאירע בכוח החיות בבריאה נגרם ממה שנגרם לרבי אליעזר: "אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע – זלגו עיניו דמעות". לקה העולם מדמעותיו של רבי אליעזר, לא משום פגיעה בדיוק שבחכמתו.
במידה רבה החברה הישראלית היא "חברת דמעות", שבה לעתים קרובות מדי לשם ביסוס עמדה יש מי שמוכן לעשוק את נפשותיהם של אלו החולקים עליה. ואל יחשוב החושב שהתבטלה בחברה המודרנית שפת הנידוי, החרם הקהילתי. עדים אנו גם היום לניסיונות של דה-לגיטימציה ואף החרמת דעות של אחרים, הקשים לעתים אף מהנידוי.
בוא נגביר את כוח החמלה בינינו.

[1] משנה בבא מציעא, ד, י (נח ע"ב).
[2] בבא מציעא נח ע"ב.
[3] משנה בבא מציעא, ד, י (נח ע"ב); בבא מציעא נח ע"ב.
[4] בבא מציעא נט ע"א.
[5] שם.
[6] בבא מציעא נט ע"ב.