יש דברים שרציתי לומר ואינם נענים לי
המילים שבחרתי אינן הטובות מכולן
עמוקים מיני ים הסודות שאינם מובנים לי
שאולי לא אבין, לא אבין לעולם

לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי
בדרכים שהלכתי תעיתי ודאי לא פעם אחת
ועצבות מהלה כל שמחה, כל שמחה ששמחתי
כמו ביקשתי דבר, דבר שאבד

חלומות שחלמתי והם מקיצים בי עדיין
שבריהם בעיני נשטפים מפני בדמעה
ולילות יסורים לא ספורים שהטבעתי ביין
כאובד בדרכי, בדרכי הרעה

אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו
וגם אם לפעמים סערו מסביב הרוחות
ואהבתי אותך והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו
והיה לנו רע ואהבתי אותך לא פחות [יענקלה רוטבליט]

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת–וְדִי זָהָב. ב אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר, עַד, קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. ג וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּעַשְׁתֵּי-עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ; דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ, אֲלֵהֶם. ד אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ, אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב, בְּחֶשְׁבּוֹן–וְאֵת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, אֲשֶׁר-יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת, בְּאֶדְרֶעִי. ה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר".

ספר דברים נפתח בתמונה חזקה זו בה עומד משה מול העם ואומר את דברו.
חמישה פסוקים נדרשים כדי לתאר את המקום בו הוא עומד, את הנוף הנשקף מעל הבימה, את הזמן בו מתרחש המעמד וכן את ההקשר בו נאמרים הדברים.
המצלמה המתעדת עוברת באיטיות על פני הנוף, הקהל, סוקרת את המעמד, מנכיחה את גודלו.
משה, מנהיג בסוף הדרך, מספר את סיפורו.
הוא נמצא עם העם במרחב הביניים של המעבר. הם בסיומו של המסע הארוך במדבר. הדור שיצא ממצרים אינו הדור הנכנס לארץ. המנהיג גם הוא לא יהיה אותו מנהיג, היורש כבר מונה, יהושע בן נון יוביל את העם לתוך ארץ ישראל.
ישנו הצורך לספר את הסיפור, לומר דברים, רגע לפני הסוף, באזור הדמדומים שבין לבין.
מהו הסיפור? מיהו המספר?
מה בוחר המנהיג לומר בזמן מעבר זה?
אנו שומעים "דברים".

רש"י: "לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל".

אנו עדים לנאום הפרידה של אדם שעבר תהליך ארוך סביב יכולת הדיבור שלו. הוא מוצא דרך לומר מילים אך בדרך שאינה לחלוטין בהירה ומסודרת, סדר המקומות המוזכרים אינו כרונולוגי, חלק מהעובדות שמתאר כאן תוארו באופן שונה בספרים הקודמים.
מה משמעות הדבר?

אנו שומעים אותו כשהוא פורש בפני העם את סיפורו, הוא מזכיר את המקומות בהם היה ריב והם חטאו, "ותמרו את פי ה'" [א', כ"ו], הוא מציין את הקונפליקט בין העם ואלוהיו, "וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף…" [א', ל"ד], את המתח בינו ובין העם "לא אוכל לבדי שאת אתכם" [א', ט'] ואף מאשים אותם במר גורלו: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור גם אתה לא תבוא שם" [א', ל"ז]. האם אכן כך היו הדברים?
משה מספר סיפור מורכב של דרך, הכל נמצא כאן.
הוא מברך אותם תוך כדי, כגנן הזורע זרעים של ברכה לדורות שיבואו: "ה' אלוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם…" [א', י"א] וגם מחדיר בהם רוח של גבורה לימים שעוד נכונו: "עלה רש כאשר דיבר ה'… אל תירא ואל תיחת".

ובאמצעות מטאפורה מעולם מערכת היחסים המרעידה כל הורה הוא מחזק את סיפור המסע:
"ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלוהיך כאשר יישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם עד בואכם אל המקום הזה" [א', ל"א].
זהו כוחו המופלא של הסיפור.
הסיפור כמות שהוא, ללא עריכה, ללא דפים כתובים מראש.

כשאדם מספר את סיפור חייו לבני משפחתו, לחברי קהילתו, והם עדים לו ושומעים בקשב את מגילת חייו, נוצרת האפשרות ליצירת רצף מחודש לאחר שנים של קטיעה,ישנו מקום לריפוי, יש מקום למתן משמעות ופרשנות מחודשת. ישנה אפשרות לברכה.

פרופ' רנדי פאוש בסיפרו ובאירוע חייו "ההרצאה האחרונה", מסביר על הרצון העז המניע אותו:
"במסווה של הרצאה אקדמית, ניסיתי להכניס את עצמי לבקבוק שבאחד הימים יישטף אל החוף למען ילדי. אילו הייתי צייר הייתי מצייר למענם. אילו הייתי מוזיקאי הייתי מלחין מוזיקה. אבל אני מרצה. אז הרציתי. הרציתי על שמחת החיים, על הערכתי לחיים, אפילו שנותר לי כל כך מעט מהם. דיברתי על יושר, על יושרה, על הכרת תודה…"

כמו זמן שקיעה על החוף, כשמצד אחד רואים את השמש שוקעת אל תוך הים בצבעים מרהיבים, ומצד שני של הרקיע עולה וזורח הירח, כך מעמד זה.
משה מספר את סיפור חייו, מנהיגותו, את סיפור העם אותו נשא בקושי על כתפיו, והוא נזכר ברגעי הבכי והזעם, באהבה ובברית.
הוא מתרגש, עוצר, מוחה דמעה, מבקש להנכיח צוואה חיה בו בזמן שצופה ביהושע ובעם כשהם מקשיבים ומקבלים מגדול הדור את דבריו, אך גם נרגשים ומתכוננים לפרק הבא של חייהם אשר שם כבר אין עבורו מקום ותפקיד.
אנו שומעים את סיפורו של אדם, שהתחיל כרועה צאן, המצהיר על גמגומו "לא איש דברים אנוכי" [שמות ד'], אשר סירב לשליחות שנכפתה עליו באירוע הסנה הבוער, ששינה בסופו של דבר את חייו, והוא מסיים בספר שלם של דיבור.

משה כדבר, כמנהיג, כותב ספר של דברים.
וכך נשזר לו סיפור מאבקו של האיש משה, עם כוח המילים והדיבור, עם סיפור מסעו של העם.
אין זה סיפור שיש בו רק גבורה והצלחה. יופיו של הסיפור הוא במאבק, בנפילות, בדרך, בגעגוע.
והוא מספר את שני הסיפורים, האישי והלאומי, והם כחלה קלועה, שצמותיה שזורות זו בזו, ולשון יחיד מתערבבת בפסוקים עם לשון רבים.
"שופטיכם… אתכם… מכם…".
"אשר ראית… אל תירא ואל תחת".
פעם הוא כלול איתם "וניסע ונלך", ופעם הוא מדבר אליהם "ותשבו בקדש"… ועוד.

כה יפה הערבוב הזה, התנועה הפנימית של המספר, כשהוא מדבר. לעיתים כמשקיף חיצוני ומוכיח, ולעיתים כאחד מהקבוצה. מתוך שייכות הוא כועס ונזכר בכאב בפרקים קשים, לא פתורים, בחייהם המשותפים, ואז גם עובר לדיבור רך ומפויס, והוא נרגש, מברך, מחזק:
"לא תיראום כי ה' אלוהיכם הוא הנלחם לכם".
זו השתנות ותנועה תוך כדי סיפור, המנכיחה לנו את כוחו של הדיאלוג, את עוצמתו של הזולת כנוכח בתהליך ההתוודעות של האדם לעצמו.

אני לומדת מאי אחידות זו בפסוקים בהם מבאר משה את סיפור מסעם המשותף, שאין המדובר בחיפוש אחר אמת אובייקטיבית של העובדות, אלא בכוחו של הסיפור להישמע, בחשיבות תפקידו של העד לשמוע וביופיו של המספר המשתנה, אשר כך הוא מוצא את עצמו גדל ונולד מחדש לעצמו, תוך כדי שהוא מספר את סיפורו. ומזה נובע הערבוב בין הברכה, התוכחה, הסדר השונה של הדברים, הכעס והייאוש בצד העידוד וזריקת התקווה.

כשאדם מספר את סיפור חייו מחדש, דברים מופלאים יכולים להתרחש.
פרקים מחייו שנשכחו בצד הדרך נמצאים לפתע, מקומות חשוכים מקבלים אור חדש, חפצים מאובקים מתרעננים באמצעות השאלות של הדור הצעיר, ומשמעות חדשה לחיים מפציעה מתוך המאמץ המשותף של פענוח סיפור החיים…

אני מוצאת בדבריו של הרבי מגור, בעל ה"שפת אמת", העוקב אחר מסע הדיבור של משה מראשיתו במעמד הסנה ועד לנאום הפרידה, עדות לעוצמת הדיוק שלו:
"ומשה רבינו עליו השלום לא רצה לדבר עד שיהיה כוח לדיבורו, לכנוס בכל איש ישראל…
שהמתין עד שיוכל לדבר לכל איש ישראל.
והלשון בא מפנימיות האדם ונותן כוח לדיבור…
אם כוח הלשון כראוי, יוכל לתקן דברים הנאמרים בלשונו" [דברים תרל"ג].

ישנו ערך לסיפור, ישנה משמעות לתזמון, יש חשיבות להקשר.
יקר הוא המספר, השומע, יקרים הם העדים.
כוח גדול של תקווה לשינוי טמון בדברים אותם ברצוננו לומר, בדברים אותם נוכל לשמוע.

שבת שלום!