הקריאה בפרשת חקת מתסכלת כמעט כמו הימים הללו. ימים ארוכים, יבשים ולוהטים, סיומים ופרידות, וביניהם כל כך הרבה עניינים לא מובנים (איך פרה אדומה, ולמה דווקא היא, מטהרת את הטמאים ומטמאת את העוסק בה? איך נחש הנחושת המתנוסס על נס, מרפא מנשיכת נחש חי הנושף בעקבך? מה היתה טעותו של משה שבגינה נגזר עונש כל כך חמור עליו ועל אהרון אחיו? למה קשה לי כל כך להתקדם בין כל המשובים וישיבות הסיכום?), כל כך הרבה עניינים לא סגורים ומכשולים לא צפויים (איך נעבור את גְבול אֶדום? למה מתמהמה החופש הגדול?).
כבר כמעט הגענו לסוף הדרך, הארץ המובטחת, ארץ תאנה וגפן ורימון (עצים שעוד מעט באמת יתנו את פִּריָם) כבר כמעט נראית לעין, אבל ההרגשה היא של תעתוע. עודני במדבר, צמא, נודד, עצבי מתוחים.

ג וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה. ד וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. ה וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת. (במדבר כ').

כאחד העם הנודד במדבר, אני מתוח ועייף, נכון לריב. כקורא של הפרשה כואב לי. כואב לי בעיקר גורלו של משה, אני מתמרמר על מה שנראה לי כעוול. במה חטא, לא מובן לי.

אבל אולי גם למשה לא הובן דבר מה. תלונת העם על היעדר המים מזכירה מידי סיפור דומה שהתרחש, 38 שנים קודם לכן, במקום ששמו דומה, מסה ומריבה.

א וַיִּסְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר-סִין, לְמַסְעֵיהֶם–עַל-פִּי יְהוָה; וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם, לִשְׁתֹּת הָעָם. ב וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה; וַיֹּאמֶר לָהֶם, מֹשֶׁה, מַה-תְּרִיבוּן עִמָּדִי, מַה-תְּנַסּוּן אֶת-יְהוָה. ג וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא. ד וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי. ה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם, וְקַח אִתְּךָ, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמַטְּךָ, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת-הַיְאֹר–קַח בְּיָדְךָ, וְהָלָכְתָּ. ו הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם; וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה, לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. ז וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם, מַסָּה וּמְרִיבָה: עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל נַסֹּתָם אֶת-יְהוָה לֵאמֹר, הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, אִם-אָיִן. (שמות יז).

דומה מאוד לפרשה שלנו, אבל גם שונה –

א וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. ב וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. ג וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה. ד וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. ה וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת. ו וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֲלֵיהֶם.

ז וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ח קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם. ט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ. י וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל–אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. יא וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ–פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. {ס}

יב וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. יג הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְהוָה; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם. {(במדבר כ)

הכל מאוד מאוד דומה, אלא שמשה לא שם לב, כנראה, להבדלים הדקים. הדוברים אחרים – זהו כבר דור חדש, דור המדבר. דור שלא ידע עבדות מהי, דור שכבר בטוח מה יעדו, דור שלא בכדי, הפעם נקרא "עדה" – אנשים שנועדים יחד, שיש להם יעוד משותף.

התמונה אליה הם מתגעגעים כבר איננה מצרים, כבספר שמות, אלא "מקום זרע, ותאנה וגפן ורימון". גם במרירותם ויאושם אינם רוצים לחזור למקום עבדותם, אלא "לו גווענו בגווע אחינו לפני ה'". לא נראה שהם מנסים את ה', אלא קובלים על משה ואהרון. הם כבר בקדש, גבול הארץ, אולי בסך הכל הם מתלוננים על טעות בניווט?

גם הפעם פונה משה אל ה', וגם הפעם אומר לו ה' לקחת עימו את המטה. אולי זה מה שגורם למשה להחמיץ את "ודברת אל הסלע לעיניהם". המטה הרי ניתן לו בראשית הדרך, כאמצעי נוסף שיעזור לו להתגבר על חוסר בטחונו מול העם ומול חרטומי מצרים. עכשיו המציאות כבר אחרת, העם אחר, נסיונו אחר. "ככה", אומר כנראה משה לעצמו, בייאוש "חזרנו לימי הטירונות?"

שלמה פוקס ציטט כאן פעם רב חסידי שדרש את "של נעליך מעל רגליך" כ"השל את מנעוליך מעל הרגליך". אבל משה, אולי גם הוא קצר רוח וצמא, עדיין לא מנוחם על מות אחותו האהובה, נסער מקובלנות העם, חוזר על הרגלו הישן, כבסיפור הישן: המטה והקובלנה מביאים אותו להכות על הסלע, כמו אז, ברפידים. אלא שאז היתה זו אכן מסה ומריבה, וכאן כבר כמעט סוף המסע, נותרה רק המריבה.

הבדלים דקים, כמעט סמויים, אבל הם רומזים על מציאות חדשה. האנשים אחרים, הטון שונה, הנסיבות אחרות, המקום אחר. לא עת להכות בסלע, עת לדבר אליו.

קשה לי להיפרד ממרים, מאהרון, עוד מעט ממשה, וגם מכל האנשים שפגשתי השנה. אני כבר מתחיל להתגעגע אליהם. אני מתנחם בכך שכוחות חדשים יעלו ויתגלו. הנה, בפרשה שלנו, אותו עם צמא ויללני, יכול לנצח את הכנעני מלך ערד, להכות בסיחון, והוא יכול גם לשיר לבאר המים החיים העולה לקראתו.

ואני שואל את עצמי: "מה אני לא רואה עכשיו, מה מטשטש אותי, מה אני מחמיץ?". הרי בתוך המציאות הגלויה לעין כבר נובטת מציאות חדשה, אם גם סמויה עדיין. השמש מסמאת, אבל צריך להיטיב לראות, להיטיב לשמוע. ימי הקיץ לוהטים מתמיד, אבל בעצם הם מתחילים להתקצר לקראת הסתיו. עוזבים את בן שמן, אבל אולי גם יפו מקום יפה. אולי יש תחושה של עקיצה בכף הרגל, אבל אפשר להביט למעלה, אל נחש הנחושת.