פרשת אמור ברובה עוסקת בדיני הכוהנים ובדיני המועדים. בין הפרשות המשפטיות, מופיע סיפור קצר אך טעון:
ויצא בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויִקֹב בן האישה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה, ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן. ויניחוהו במשמר, לפרוש להם על פי ה'.

הסיפור עמום ולא ברור לגמרי. בהנחה שנוקב משמעו אמירה של השם שאיש לא אומר, כנראה שהמעשה הורכב משני חלקים: נקיבת השם וקללה. את מי קילל האיש – את יריבו הישראלי או את אלוהים? מהחזרה על הגדרת הזהות הישראלית ניכר, כי גם לזהות הלאומית היה חלק משמעותי בעימות.
התגובה המופיעה מורכבת מהתייחסות למקרה המסוים, ומקביעת חוקים כלליים. החוקים עושים אנליזה של המקרה, וגוזרים ממנו שתי נורמות שונות:
ואל בני ישראל תדבר לאמר: איש איש כי יקלל אלוהיו ונשא חטאו. ונוקב שם השם מות יומת…

שני חוקים נפרדים נחקקו: איסור קללת אלוהים, ואיסור נקיבת השם. איסור קללת אלוהים נראה סביר, אך מדוע יש יחס חריף שכזה לנקיבה בשם אלוהים גם כשההקשר איננו קללה?
המשנה במסכת סנהדרין [פרק ז' משנה ה'] מתייחסת להקשר אחד – גידוף אלוהים – אך מבליטה בו את מרכיב הנקיבה, הקרוי בלשונה: פירוש:
המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם. אמר רבי יהושע בן קרחה: בכל יום דנין את העדים בכינוי: יכה יוסי את יוסי. נגמר הדין, לא היו הורגין בכינוי אלא מוציאין את כל האדם לחוץ ושואלים את הגדול שבהן, ואומרים לו: אמור מה ששמעת בפירוש! והוא אומר; והדַינים עומדין על רגליהן, וקורעין ולא מאחין. והשני אומר: אף אני כמוהו, והשלישי אומר: אף אני כמוהו.

'יוסי' הוא כינוי לשם הויה, השם המפורש. המעיד משתמש בכינוי, ורק בגמר הדין – באין ברירה – חוזר על השם המפורש. תגובת השומעים היא קריעת הבגדים. העד השני והשלישי [אם יש] לא חוזרים על השם המפורש, אלא אומרים 'אני כמוהו'. מכל אלה עולה העוצמה הנוראה שיש לפירוש ולנקיבה בשם, עוצמה שלכאורה זרה לאוזן המודרנית האמונה על שמיעת הכל.
בכל מערכת חוקים וערכים ישנם שני חלקים – החוקים והערכים הגלויים, והללו הסמויים המהווים את התשתית המובנת מאליה לחברי הקבוצה.
ויטגנשטיין הורה כי:
את תמונת העולם שלי לא קיבלתי משום מששוכנעתי בנכונותה, ואף לא משום שהנני משוכנע בנכונותה, אלא היא מהווה את הרקע המורש שעל גביו אני מבחין בין אמת ושקר. ['על הודאות' 94]

מן העיקרון הזה הוא גוזר:
שווה בנפשך שהתלמיד באמת שואל: 'האם השולחן פה גם כשאני מסתובב, ואפילו כאשר אין איש רואה אותו?' האם על המורה להרגיע אותו ולומר: 'כמובן'? אולי יהיה המורה חסר סבלנות קמעא, אבל יחשוב לעצמו שהתלמיד ילמד לחדול משאלות כאלה. [שם 314]
עקרונות היסודות העמוקים ביותר, אינם חלק מהשפה המדוברת. עליהם לא שואלים, ועל השאלות עליהם אי אפשר לתת תשובות. בלשון המקורות הקדומים – שמו של אלוהים המהווה את אבן השתייה של תמונת העולם הדתית, חייב להישאר לא מפורש ולא נקוב. פירוש השם הופך מיד לקללה, כיוון שהוא מאיים למוטט את הבניין כולו.
לכן נתפש העימות כעימות לאומי, מפני שלכל קבוצה יש שם לא מפורש משלה.

עולם הערכים המודרני מתקשה להכיל את הנחות היסוד הלא מדוברות, הוא שב וחושף את האתוסים המכוננים ורואה בהתפרקותם והתפוררותם. העולם הקמאי – וויטגנשטיין – מורים על אופציה אחרת ומחיריה שלה, ועל המבחין להכריע ולבחור.