אי אפשר לקרוא את ראשית פרשת "ואתחנן" ולא להישאב פנימה אל תוך העצב הגדול של משה רבנו, המתמודד עם גזרת ה' שהוא לא יזכה להיכנס לארץ-ישראל. משה מספר לעם ישראל כיצד הוא התחנן לה' בבקשה: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן," אך ה' מסרב מכל וכל: "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג:כה-כו).

בקוראי את הפסוקים הללו, שאלתי את עצמי מה התורה רוצה ללמדנו? כיצד יש להתמודד עם אותה צביטה בלבנו כשאנו חושבים על משה, לאחר מסעו הארוך, עומד מול גזר-דין כה אכזרי? מיד נזכרתי בדברים שנשאתי לפני שנתיים בברית-המלה של בננו הקטן, שנולד בפרשת חוקת, אותה פרשה בה בני ישראל מתקהלים על משה ואהרון מפאת צימאונם. כזכור, ה' מצווה את משה "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו" (במדבר כ:ח) – אך כעבור שני פסוקים "וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ" – ולא רק פעם אחת אלא "פעמיים" (במדבר כ:י). בגין מעשה זה תימנע כניסתו של משה לארץ ישראל.

במעמד ברית המלה של בננו, הצעתי את ההסבר הבא: מה מסמן המטה של משה? זה כמובן המטה שאיתו הוא רועה את צאנו – מכנס אותם ומכוון אותם. אך המטה הזה הוא גם סמל, ואף כלי – של כוח בעולם. הווי אומר, כוח גברי. זה המטה שהוא שולח לפני פרעה שנהפך לנחש. זה סמל של הסמכות שלו. כפי שאומרים באנגלית, walk tall and carry a big stick . כגודל המטה – גודל הגבריות. החטא של משה כאן, כך אני רוצה להציע, זה גבריות יתר. במקום לסמוך על כוחה של המלה, הוא פונה למטה.

ואם לחזור לשאלתנו, ניתן לומר כי עם עונשו של משה, על אף תחנוניו, התורה מרמזת לנו משהו עם נימה מגדרית לגבי הרצון להספיק, לגבי השאיפה להשיג את המטרה. הרי מה יותר גברי מאשר לכבוש את היעד? בתור ילד אני זוכר את עצמי מקבל את פני אבי בחזרתו הביתה לאחר יום עבודה ארוך. "איך היה היום שלך?" הייתי שואל. ויום-יום הוא סיפק לי את אותה התשובה: "עמוס." בתגובה לשאלת "איכות" – הוא נתן לי תשובת "כמות." ומה הפלא? יום-יום אני מתמודד עם רצוני הבלתי-נשלט להיות מסוגל, בבואו של סוף היום, לשים "וי" על רשימת המטלות שלי של אותו היום. לא בכדי ה' נאלץ לומר למשה – לא בסוף יום ארוך אלא לאחר המסע הארוך של חייו: אל תשפוט את החיים שלך בקנה-מידה (גברי) של הספק: נכנסת? לא נכנסת? מה שאתה מותיר אחריך, כל המסע שלך, משמעות חייך, אינם מסתכמים בזה.

דחף עמוק זה – למדוד חשיבות על-פי הספק וכמות – ניתן לנסח במונחים אחרים: אנחנו מתקשים להאמין בממשות של מה שאינו מוחשי, במה שלא נראה לעין. הרי אחרת, כיצד אפשר להסביר מדוע אותו רגע של שימת "וי" ברשימת המטלות הוא כל כך מתוק? אחרת, כיצד ניתן להסביר את ההבדל העצום בסיפוק שאנו חשים כאשר אנו כותבים מסמך או מאמר לראשונה, לעומת התחושה כשאנו עורכים אותו ומשפרים את לשונו או איכותו? גם כאן, פרשתנו באה ללמדנו דבר-מה.

בהמשך הישיר של נאומו, לאחר שהוא מזכיר את העברת סמכותו ליהושע, משה פונה לעם ישראל: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם" (דברים ד:א). הווי אומר: לפני השגת היעד של ארץ ישראל – הן מבחינה כרונולוגית, והן מבחינה ערכית, ישנו החוק. את החוק אי אפשר לכבוש; אותו ניתן רק לקיים ולשמור. לכן, לגביו, החוש המכונן הוא שמיעה, ולא ראיה. "שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים," משה מצווה, לעומת ראיית הארץ, אותה הוא מבקש.

כך, לטעמי, יש להבין את המשך דבריו של משה: פעם אחר פעם, הוא מדגיש לבני ישראל לא את הביטחון הגדול של "אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ" (דברים ד:ג,ט) – אלא בעיקר את הסכנה המתמדת שבחוש הראיה (דברים ד:יב,כג,כה). אנו רואים – וחושקים. כלשונו של במדבר טו:לט, אנחנו זונים אחרי עינינו.

לפי התרשים הזה, חוש הראיה הולך יחדיו עם הרצון לכבוש ולהשיג את המטרה. כאן אוסיף, כהערת אגב, כי על בסיס צמידות זו ניתן להבין את הנטייה הגברית הרווחת לעיניים מסתכלות ובוחנות באופן בלתי-פוסק, וכן את התפקיד אותו החברה מטילה על נשים להתקשט בכדי להיראות. ואילו חוש השמיעה מאופיין על-ידי נכונות לחיות ברגע ההווה ולהסתפק בו, יכולת לקבל ולהכיל. וכאן אוסיף, כהערת אגב מקבילה, כי על בסיס תיאור זה ניתן להבין את מה שמכונה "אופן הניהול הנשי" המכיל והמקבל, לעומת הצורה ההירארכית והמתלהמת יותר של גברים. כמו כן ניתן להבין מדוע אין ביחס לשמיעה מושג מקביל ל"מבט חודר": השמיעה בטבעה מקבלת.

על כן, לעומת הפתגם השכיח באנגלית, seeing is believing , אנו כיהודים נקראים לעצב מסורת אמונית שהיא כולה בעל-פה, שהיא מתבססת על המלה המדוברת ויונקת את שורשיה ממנה. לא מה שראינו, אלא מה ששמענו מהורינו וממורינו – זהו מקור הוודאות שלנו בעולם אשר, אף יותר מארץ ישראל או כל ישות מוחשית אחרת, הוא המעניק לנו קרקע יציבה להמשך קיומנו.