במדבר, פרקים ח-יב

מעולם לא היה משה במשבר כה עמוק ביחסיו עם עמו. הוא לא רואה יכולת טכנית לספק את מאוויי הבשר של העם, הוא מרגיש בדידות עמוקה ואינו רואה עוד טעם בשליחות כולה – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו: מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה: לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי:וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי:" (פרק י"א, יא-טו)

ויש להתפלא – כבר היו מקרים בהם משה אישית הותקף כמו בתחילת המסע במדבר "וילונו העם על משה" (שמות פרק ט"ו) כאן, לעומת זאת, העם בוכה למשפחותיו , לפתח אוהליהם, איש לא הפנה תביעה אליו. ועוד – בחטא העגל העם סתר את הערכים המהותיים ביותר, ומשה אכן שיבר את הלוחות אבל מצא כוח בתוכו לעסוק בתיקון המצב ולסנגר על העם לפני ה', ואילו כאן, בשל דרישה לבשר הוא נשבר. מדוע ? נראה שהמשבר קשור בכך שהפעם המצוקה כלל לא מובנת לו שהרי, כך מעיד המספר המהווה כאן הד למשה, אין רעב. יש מן, מזין וטעים – "וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח:שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:"(יא, ז-ח)

אפשר אומנם לשמוע מתוך דברי ישראל את התשוקה החושנית לאוכל – צבעוני, מגוון, ריחני, פונה אל החושים כולם ולא רק מהווה פונקציה משביעה. ובספר דברים ידע כבר משה לומר אודות המן – "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן " (דברים ז')ופסוק זה ניתן להתפרש ואכן פורש (בבבלי , יומא , דף ע"ה,א) כך שאכילת המן היא עינוי שכן "אינו דומה הרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל",(לשון התלמוד שציינתי, עיין שם) אבל כרגע משה שומע קינה לסיר הבשר, הנראית לו מן הסתם קטנונית יצרית, נחותה, ולא מעוררת בו כל אמפטיה. מבחינה זו אפילו חטא העגל היה מובן יותר. הוא לפחות בא מתוך רצון עז לעבוד את האל .

אלהים מבקש לפתור את המצב משורשו בטרם ייתן מענה לחלק הגלוי של הבעיה – "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ: וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ:"(יא,טז-יז)

בדרך זו הוא אומר למשה – הבעיה אינה חוסר בשר אלא חוסר רוח, ורק בעודף רוח תרפא. אם תהיה יותר רוח במחנה ישראל, קינת הבשר לא תתפוס מקום . גם אתה עצמך לא תאמר 'אי אפשר' או 'לא אוכל' . אלו הם היגדים אופייניים לתפיסה חומרית הפועלת במונחים כמותיים ולכן תמיד בהגבלות, אתה תחזור להאמין שיד ה' לא תקצר והכל אפשרי.

אחר כך מבקש ה' לפתור את בעיית הבכי לבשר באופן כפול: בדעתו לספק להם שפע בשר כך שלא תהיה להם סיבה לתלונה והם יאכלו ממנו כך שתאוותם תירפא באופן סופי – "וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם: לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם: עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא….ּוַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה:הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד:"(פרק יא,יח-יט, לב-לג)

ה' חוזר בו. תחילה תכנן להאכילם משך חודש עד שלא ירצו יותר, אחר כך הכה בהם מיד. מדוע ? כנראה לנוכח הזלילה הגדולה עלה בו זעם המזכיר מאוד את זעמו של משה קודם לכן. מסתבר שהטיפול באספקת הבשר, בחומר ללא גבול, מעורר בה' את מידת הדין. הכעס הוא היבט של החומר המוגבל. והחומר מדביק את המטפלים בו בתכונותיו.

לאור מתח זה בין בשר ורוח נראה מוזר שהכתוב מקפיד לומר – "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים..וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם.."

יתכן שזהו שימוש אירוני. כפי שאומר משה במקום אחר , ה' הוא אלהי הרוחות לכל בשר. יש רוח שהיא רוחו של ה' והיא באה במקום בשר ויש רוח 'מאת ה" והיא מביאה בשר.

אנו עצמנו, בני האדם, נמצאים בצומת זו. אנו שילוב של עפר מהאדמה ושל רוח אפו של ה'. בפרשת המבול מוגדרים כלל היצורים החיים כ"בשר אשר בו רוח חיים" (בראשית ו,יז)ואף כ"בשר הרומש על הארץ" (בראשית ז,כא) אולם גם כ"כל אשר נשמת רוח חיים באפיו"(ז,כב). כאן בפרשת קברות התאווה אנו נמצאים בנקודת הכרעה והגדרה – האם נחתור ל'מבול' של בשר ונקבר תחתיו, או שכאלדד ומידד נחתור לשפע של רוח ואז נקבור את התאווה. הכרעה זו תגדיר אותנו כבשר אשר בו רוח או כמי שנשמה באפו.