מה קורה כשקנאה מטורפת אוחזת גבר ביחס לאשתו? היא מבקשת להתגרש ממנו, נדמה לו שקשרה קשר נסתר עם אחר – מה יעשה בחמת זעמו, בחשדו המוציא אותו מדעתו, בתחושה המטמטמת כי חרב עליו עולמו וקלונו, כך נדמה לו, מתגלגל בחוצות? הוא יורה בה למוות בצומת לעיני ביתם, הוא משסף את גרונה בחדרם, לעתים – ותמיד תמיד אחרי שיפגע בה – ינסה לתקוע גם לעצמו כדור בראש.

מעשים נוראים של יום יום. כמעט חדלנו אפילו לצקצק בלשוננו כשאנחנו שומעים עליהם במהדורת החדשות.

בפרשה שלנו מסופר על טקס קדום שעבר מן העולם באמצעותו מנסים להחזיר את הבעל ואשתו מסערת הקנאה הזו אל החיים. זהו טקס בו מושפלת האשה בפומבי, ואין ברצוני לעסוק בו כאן ( אם כי אי אפשר שלא לשאול מי השפל האמיתי כאן, האם לא זה הגורר את אשתו שלו לטקס הזה?) אבל אפשר שיצמחו ממנו חיים. לכהן יש תפקיד מרכזי בטקס הזה.

מקרה אחר לגמרי, מוכר לבטח לכל אחד מאיתנו מתקופה כלשהי בחייו. גם הוא בפרשתנו, מיד אחרי פרשת הסוטה. אדם רוצה להתעלות, להתקדש, לחרוג ממסגרת החיים הבינוניים (לטעמו) שהוא נתון בהם. הוא מדיר עצמו לתקופה מהעולם הזה, הוא הופך לנזיר. איך יחזור משם, בהגיע השעה, אל חיי היום יום? גם כאן, לכהן יש תפקיד מרכזי בתהליך השבתו אל החיים.

הכהן, מסתבר, איננו רק המשרת בקודש, מקריב הקורבנות. הוא גם הכתובת הקדומה לטיפול בחריגים, במצבי הקיצון הנעלים כמו גם הירודים, במטרה להשיבם אל זרם החיים. אפשר שלכן הוא נטמא בכל מגע שלו עם המוות. תפקידו להחזיק את החיים.

היום, כשאין משכן ואין מקדש, מה נותר מתפקידו המקודש של הכהן? נותרה רק הברכה שהוא מצווה לברך את ישראל.

"וידבר ה אל משה לאמור: דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם: יברכך ה וישמרך, יאר ה פניו אליך ויחונך, ישא ה פניו אליך וישם לך שלום. ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (ו', כב-כז).

אני כהן. איך אני יודע? אבא שלי אמר לי. כל הכהנים היום הם בחזקת כהנים כי אבא שלהם אמר להם שהם כהנים. חלק מהם, תפקידם רמוז בשם משפחתם. כנראה שאפשר לסמוך על המסורת הזו. עם ישראל סומך.

בפעמים המעטות שבהם אני מבקר בבית הכנסת, אני מרגיש חשש לפני ברכת הכהנים. לפעמים אני משתמט ממנה. דווקא משום שאינה אישית אני חושש: האם אני כלי נקי מספיק כדי להעביר את ברכת ה'? טרם הברכה, ולפני שהם מסתובבים אל נוכח פני הקהל, אומרים הכהנים "ברוך אתה ה' אשר ציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". האם אני מברך כמי שמצווה? האם אני עושה זאת רק באהבה?

את נוסח הברכה מקריא לכהנים נציג הציבור, מילה במילה. הטעם הפשוט הוא כדי שלא יטעו בה. אבל נראה לי שהטעם העיקרי הוא כדי שלא יטעו לחשוב שהם הם המברכים. יש פה תנועה שלא קל לתפוס: הציבור מקריא לכהנים את ברכת ה', הכהנים, בעקבות זאת, מברכים אותו בברכת ה'. ה' הוא המצוה את הברכה. ה', כנראה, זקוק לתנועה הזו ההדדית הזו, בין בני אדם, כדי להשכין כאן את ברכתו.

ומהי ברכתו?
"יברכך ה וישמרך". רוב הפרשנים תמימי דעים כי הברכה הזו מתייחסת לחומר, לגוף ולנכסים. הללו זקוקים לשמירה, אבל אולי גם לשמירה מפני הברכה עצמה – שתהיה במידה,שלא תעביר את המבורך על דעתו, שלא תהיה "עושר השמור לבעליו לרעתו".

"יאר ה פניו אליך ויחונך" – פניו של האל, בדורנו לפחות, נסתרים. אולי אנחנו מבקשים, בשמו (כי הברכה היא ברכתו) שיאיר ולו לרגע את פניו. שנראה שהוא כאן, עמנו. שיחון אותנו באפשרות להכיר בנוכחותו.

"ישא ה פניו אליך וישם לך שלום". מה פירוש 'לשאת פנים'? עמיתה יקרה בתכנית "שבר ותיקון", מלכה בירן, האירה את עינינו (אולי זו ההתגשמות של "יאר ה פניו איליך") כי המילה "נשא", בערבית, היא "חמל". אולי זהו באמת שורש החמלה. לא מילה המדגישה את המרחק שבין החומל למי שזקוק לחמלה, אלא מילה קרובה, ממש פיסית – מישהו נושא אותך, את כל מצוקותיך ותסכוליך ושמחותיך, איתו. בכך, בקרבתו איליך, הוא "שם לך שלום". מה נעלה יותר משלום, מהיות שלם.

אמרנו שתפקיד הכהן הוא להחזיק את החיים. ברכת הכהנים היא ברכה לחיים. לחיים של ברכה ושמירה והארת פנים וחנינה וחמלה ושלום.

טרם מתן תורה – רק לפני יומיים חגגנו שוב את קבלתה – הוגדר לנו יעודנו בחיים ובעולם: "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י'ט, ה'- ו').

כמו הכהנים עבור עם ישראל, ביחס לאנושות כולה, כולנו אמורים להיות כהנים, משרתי הקודש, נושאי ברכת החיים לעולם. על כך צווינו. לאבינו הקדמון, אברהם, נאמר במפורש "והיה ברכה" (בראשית יב, ב').

האם אנחנו כלי נקי מספיק כדי להעביר את ברכת החיים לעולם?