איש הגון היה בלעם, גיבור פרשת השבוע שלנו, איש הגון. אמנם לא אדם בעל יזמה וחשיבה עצמאית, אמנם לא אדם הנאבק למען דרכו, אך בהחלט אדם הגון, נביא צייתן, איש ירא אלוהים.
בלעם, שנתבקש על ידי בלק, מלך מואב, לקלל את מחנה ישראל, מודיע לבלק פעם אחר פעם, שלא יוכל לעשות מיוזמתו דבר, וכי יגיד רק את 'הדבר אשר ישים אלהים בפי' (כב, 38). ואכן, בכל אחת משלשת הפעמים שהוא מנסה, לבקשת בלק, לקלל את ישראל, והאלוהים שם ברכות בפיו, הוא נענה לצו האלוהי ומברך את ישראל.
ברכות יפות נותרו לנו במקרא הודות לצייתנות זו של בלעם: 'הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב' (כג 9) 'תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו' (שם, 10) ובברכה השניה: 'הן עם כלביא יקום' (שם, 24) ובברכה השלישית: 'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל… כנחלים נטיו… כארזים עלי מים' (כד 6).
אם כן, איש הגון שהשאיר לנו מתנות מקראיות יפות, ובכל זאת מכונה אותו האיש במקומות שונים במקורותינו 'בלעם הרשע'.
בדברים הבאים איני מבקשת לעמוד על המוטיבציה התרבותית לכינוי זה ועל משמעויותיה. איני מבקשת הפעם לחלק ציונים לבחירתנו התרבותית לכנות איש הגון בתאר 'רשע'.
הפעם אני מבקשת לעמוד על היבט מסוים של בחירה זו, היבט המתקשר למהות קללתו-ברכתו של בלעם והוא – היכולת להפוך קללה לברכה, וכדוגמתה, כך נדמה לי, היכולת להפוך צדיק לרשע.

'מפעלי בלעם'
בשירו 'אסור להראות חולשה' כותב יהודה עמיחי:

אסור להראות חולשה
וצריך להיות שזוף.
אבל לפעמים אני חש כמו צעיפים חיורים
של נשים יהודיות שהתעלפו
בחתונות וביום הכיפורים.

ביום אני מציב מלכודות לזכרונותי
ובלילה אני עובד במפעלי בלעם,
להפוך קללה לברכה וברכה לקללה

כולנו, אני מתארת לעצמי, חווים לא אחת ולא שתיים את חוויות הלילות של 'מפעלי בלעם', כשהקללות ומכאובי היום ממתינים ללילה הגואל, לאפשרות המהפכת הטמונה בהבטחת השינה והחלום. ולעומתם, הלילות האחרים, המעוררים מרבצן את החרדות שהודחקו במירוץ המטורף של חיי היומיום. לילות טרופים בהם כל עשייה פשוטה – החיים, הילדים, ההצלחות בעבודה, הכל מתערבל בקערת החרדה הגדולה וברכות החיים הופכות לקללות. לילות מפעלי בלעם.

חכמי התלמוד הכירו היטב את מפעלי בלעם
בדיון מרתק במסכת תענית מחזירים חז"ל את ברכת בלעם לפס הייצור של מפעלי בלעם והופכים אותה בשנית, והפעם – מברכה לקללה:

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כ עמוד א
טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכן בלעם הרשע; אחיה השילוני קללן בקנה, אמר להם לישראל והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה, מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו – אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עמהן. דממו הרוחות – עמד הקנה במקומו.
אבל בלעם הרשע בירכן בארז, שנאמר (במדבר כ"ד) כארזים עלי מים, מה ארז זה אינו עומד במקום מים, ואין גזעו מחליף, ואין שרשיו מרובין, אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית – עוקרתו והופכתו על פניו.

מה חזק, מפואר ויציב יותר מן הארז, ומה קל, רצוץ וחסר ביטחון יותר מן הקנה? ובכל זאת, וכמי שסגלו לעצמם את יכולת ההיפוך המופלאה, מבקשים חז"ל ללמדנו – הקנה גדול מן הארז, כיוון שהקנה גמיש והארז נוקשה. הקנה הגמיש, יגמיש עצמו וכך ינצל מאסונות הטבע בעוד שחברו החסון, הארז, אינו יודע גמישות מה היא, וכאשר תגיע רוח חזקה היא תשבר את גזעו הוא יעקר.

זה הסיפור של עם ישראל, זו חכמתם של החלשים
עם ישראל ברגעים רבים בהיסטוריה שלו דמה לקנה יותר מאשר לארז. קטן, נשלט על ידי כוחות גדולים, מתכופף מפניהם. אומות העולם השולטות היו הארז. אם כן, נדמה לי שחכמינו מבקשים ללמד אותנו אמת עמוקה על חכמתם של החלשים – למצוא בתוך החולשה את מקור הכוח, את היתרון היחסי, למצוא בתוך המחיר את הרווח האפשרי, למצוא במחלה עצמה את כוחות הריפוי.
לא טוב להיות קנה, ונראה שעדיף להוולד כארזים, אך אם נגזרה עלינו גזירת הקנה, אנו מוזמנים על ידי חז"ל, לגלות בנפשינו את יתרונותיו הסמויים של הקנה – את הגמישות, את היכולת להתכופף, להרכין ראש. הקנה חלש, קטן, עלוב אבל אלוף בלדעת להסתדר.
ו'על הדרך' הרווחנו שיעור קצר בהפיכת קללות לברכות ובהפיכתן החוזרת לקללות. הכל, אומרים לנו חז"ל, בידי הפרשן, הכל בידי המתבונן.

'לברכה' שיטת העבודה המדויקת של מפעלי בלעם החז"ליים
באותה סוגיה במסכת תענית, כמה שורות לפני הדיון על קללת בלעם, נמצא תרגיל פרשני ופסיכולוגי מרתק ומחזק, שאני מדמיינת לעצמי שהיה אחד מתרגילי הקריאה הקבועים בבית המדרש. לתרגיל הזה קוראים תרגיל ה'לברכה' (או 'לקללה'). החכם היה נכנס לבית המדרש ומציע לחכמים פסוק המכיל קללה ואומר להם את מילת המפתח של התרגיל: 'לברכה' ואז ניסה כל אחד מהחכמים למצוא דרך להפוך את הקללה לברכה. תרגילים מוצלחים נשתמרו גם בסוגיה שלנו. העיקרון החשוב ביותר של תרגילי ה'לברכה' הוא שאת ההיפוך יש לעשות על ידי מילה או דימוי הנמצאים בדברי הקללה עצמם ולא על ידי הוספת אלמנטים מן החוץ. ובכך כל כוחו של התרגיל. המפרש מחובר למציאות, לעובדות, למילים. יש לבני יסוד חזקות שלא ניתן לשנותן. במציאות החיים ישנם אלמנטים קשיחים שאינם ניתנים לשינוי, אחריותו של הפרשן היא למציאת נקודת המפנה בתוך אותן לבנים קשיחות של קללה, מציאת המילה או הדימוי שיציעו מפתח להתבוננות מחזקת, מעודדת, מאפשרת חיים גם במציאות אומללה.

וזה כבר תרגיל לחיים
לפעמים, כשהמצב קשה, אני אוהבת להצטרף 'למפעלי בלעם' החז"ליים ולקיים בעצמי את תרגיל ה'לברכה'. והתרגיל עובד כך: אני מנסחת במילים כתובות את הבעיה, את הקושי לתוכו נקלעתי (ניסוח קצר של לא יותר משלשה משפטים) הדבר החשוב בתרגיל ניסוח זה הוא האינטואיטיביות שלו. כתיבה מהירה, כתיבה שמבקשת לשחרר ולא לשלוט, כתיבה שמבקשת לגלות רבדים פחות מודעים.
אחר –כך אני מתבוננת על הפסוק ש'יצא לי' מבקשת להבין אותו ומבקשת למצוא בו גם את מקורות הכוח את ה'לברכה', את אותה מילה, אותו דימוי בעזרתם אני יכולה לשאוב כוחות להתמודד עם הסיטואציה הקשה. זה לא היפוך אלא המתקה, שאיבת כוחות, התמודדות. וזה הכל בא מהחומרים של החיים שלי, וזה תרגיל שנולד בתרבות שלי, בבתי המדרש שלנו, תרגיל ה'לברכה'.

שבת שלום – לברכה