עוד בהיותי ילד, אהבתי ימי חול מסוימים מאוד בשנה. כוונתי לאותם ימים שבין יום כיפור לסוכות, ולימים שבין תשעה באב ל-טו' באב. ישר אחרי הארוחה של סוף צום יום כיפור נשמעו הזזות הקרשים, ודפיקת המסמרים של הסוכות הנבנות. היה משהו בתנועה ממרום המלאכיות הרוחנית של יום כיפור בחזרה לארציות הסוכתית, ששבה את ליבי.
יותר מאוחר בישיבה התיכונית בה למדתי פגשתי בדברי הרב קוק שנתנו ביטוי לתחושה זו:

" התשובה וכל ההליכות המעשיות שלה, עם הרוח הכללית השולטת בעיקרה בימים המיוחדים לתשובה, עם גודל התועלת שלה לזכך את הנפשות. לעדן את הרוח ולטהר את המעשים מכיעורם, היא מוכרחת להיות סופנת עמה איזו חולשה, שלא נמלט ממנה אפילו הגבור שבגבורים. כשמקמצים את עז הרצון, כשכופפים את עז החיים, ע"י הסלידה הפנימית, והנטייה לשוב מכל חטא, מתקמץ ג"כ הרצון של הטוב, עז החיים הטהורים מתחלש גם הוא. נמצא האדם סובל מטהרתו המוסרית חולשה כזאת, שסובל חולה שהתרפא ע"י הזרמה אלקטרית, שאמנם גרשה את הארס שבמחלתו, אבל החלישה את הכוח החי והבריא שבו. שבים, ..ע"כ באים ימים של שמחת קדש, של חדות נפש (ימי חג הסוכות), לקומם את הרצון הטוב ועז החיים הטהור. אז תהיה התשובה שלמה"
(אורות התשובה ט, י ).

במילים פשוטות: כל תהליך של התבוננות רוחנית, התכנסות פנימית, נגיעה הכרחית באשמה – מכווצת את החיים. ולכן שיאו של תהליך התיקון הוא דווקא בחג הסוכות. בשיבה לגוף, לארציות – לחיים!

הרגשה דומה ליוותה אותי בילדותי בימים שבין תשעה באב ל-טו' באב. היה משהו קליל באוויר הלוהט שדיבר על שיח בלתי מדובר בין ט ל-טו' באב. אלא שהפעם, היתה זו תחושה פחות שקטה מהתיאור שתיארתי למעלה השייך לחגי תשרי. תשעה באב היה בתודעתי יום "ירושלמי-דתי" במהותו, לעומת טו' באב שנקשר אצלי יותר כחג חילוני של פסטיבל חוף צמח, או ליל אהבה קיצי תל-אביבי. עוד פיצול ישראלי מצוי. היהודי הצם ואבל, החילוני האוהב ומבלה. היה משהו בילדותי, בחינוך הדתי שקיבלתי, שפיצל בין הרוח לגוף. בין הכובד לקלילות. בין תשעה באב לטו' באב. בימים ההם לא הבנתי באמת ובתמים את מאמר חכמינו במשנה:
לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. (משנה, מסכת תענית, פרק ד, ח)

יום כיפור וטו' באב כימים הטובים ביותר בשנה?
הבחור ישיבה שבי אולי דרש דרשה על הענין, אמר דבר תורה מענין על החיבור- אך לא זכיתי לרדת לעומקו. ובעיקר לחיות חיבור זה. ברוחי. בגופי.

במשך השנים מאוחר יותר הקסים אותי המפגש עם העולם החילוני. המפגש עם התנועה הריקודית של חוף צמח, עם השאלות הקשות שהדם נותר גם אחר מתן התשובות, יצרה תחושה חזקה כי בעומק הציונות החילונית יש תביעה גדולה (לא כ"כ מודעת) של הבראת היהדות מכובדה הרוחני הגלותי. הבנה זו הביאה אותי לפני עשרים שנה לשותפות בהקמת וניהול בית מדרש "אלול" ולהקמת "קולות" אותו אני מנהל בשמחה 12 שנים.
מתחת לתוכניות השונות ולעלוני הפרסום – ישנה תחושה חזקה שהתורה עוברת טלטלה חזקה במפגש שלה עם קולות שונים בעם, והיא יוצאת מגלותה…
לימוד זה ביחד עם מפגש עם תורת החסידות והסוד היהודיים בהם לא הייתי מצוי בימי הישיבה שלי, פתח לי דרך ובקשה לחיבור מסוג חדש. ועל כן, מבקש לשתף בהרהור על חיבור של ימי חודש אב בהם אנו מצויים:

על חורבן הבית: חורבן הבית הראשון והשני הם אירועי שיא הכאב בתודעה הלאומית שלנו. בית המקדש בשורשו מסמל את התקווה למפגש עלי אדמות של האלוהי והארצי, של הרוח והגוף. בית המקדש הוא ביתו הארצי של הקב"ה. הוא סמל לברית ותקווה גדולה לעם ולאנושות, שאכן ניתן לנהל ולחיות את החיים בחיבור נכון בין ארץ לשמים.

עצם הציון של תשעה באב, אומר שיתכן חורבן בית. זה אסון, זה כואב, בעל מימד ממש כאוטי – אך חורבן יתכן. ולא פעם, אלא אפילו פעמיים. ויש שפה של שבר, הלכות של אבלות. לא בכל דת ותרבות יש מקום לשבירת מיתוסים מרכזיים, ולקריאה גדולה של התבוננות בהם.

דבר נוסף: מכל הסיבות שמנו חכמינו לחורבן, לא מופיעה העובדה הפשוטה שהלגיונות הרומאים היו במספרם גדולים בהרבה מהיהודים המבוצרים, ושלצבא הרומי היו כלי מלחמה מתקדמים בהרבה. כי לחכמינו יש ענין בשורש הרוחני. לא שהריאליה הצבאית- היסטורית איננה חשובה. אך כלי הצמיחה וההתבוננות יוולדו רק בהתמודדות עם השורש הרוחני המסתתר. זה כוחו של לימוד תורה, לעומת לימודי היסטוריה.

אני מבקש להבין את המושגים הכלליים של 'אהבת חינם' לעומת 'שנאת חינם' אותם ראו חכמינו כמאפיינים מרכזיים לחורבן הבית, דרך כניסה למושגי האהבה והמפגש.
"ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה, אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם, אלא התלויה בדבר לבדה." (ספר התניא חלק א-לב).

בעל התניא אומר לנו כמה דברים. יש גוף ויש נשמה. הגוף אינו רק הגוף הפיזי. הוא ביטוי לגאווה, לאגו, לסוג של ריאליה, דעת ושליטה, שאינו מאפשר מפגש של אמת. מאידך- מפגש נשמות, הוא בעצם המקום הכי חופשי שקיים. כי יש בו אינטימיות של אמת. ללא לבושים, ללא מחסום.
קשר בלתי אינסטרומנטאלי.

ככל שאנו מזדהים עם הגוף וערכיו אנו יותר פוחדים, חוששים מהמוות – ובאופן פלאי אך טבעי, מרגישים מסכנות, מלאי ביקורת ואף מבקשים להיות קרבן[1].
הבית חרב כי לא ידענו מהו מפגש. מהו באמת "פנים אל פנים". חשובי הכהנים , גדולי התורה – כנראה חטאו ברמות הארציות ביותר של מפגש. שמא הציר האנכי מול אלוהים היה מרכזי עבורם יותר מהמפגש הארצי. זה כואב לחשוב כך על מנהיגינו. אך גם לימוד גדול. על עצמנו.
הכח של צום תשעה באב הוא בעצם הזדמנות לתת למימד הנשמתי להתגלות, ביום נטול גוף. באופן פרדוכסלי, יש כאן יסוד חגיגי של שחרור מכאב. עיקר הכאב קשור בדברים הקשורים בגוף ובארציות. וכך בעיצומו של יום חורבן הבית – יהיה זה הלאומי, או חורבן פרטי – עולה לה הנשמה ומבקשת לה מפגש. ולא בעולמות העליונים – אלא כאן על פני האדמה.
ולכן הימים בין תשעה באב לטו' באב – הם אכן מיוחדים. כי בימים האלו אנו מנסים להיטיב עם כלי המפגש והאהבה שבתוכנו. לזקק את המידות, כך שנוכל להיפגש באמת. ואז באמת טו' באב יכול להיות חג אהבה של ממש. מחול מהסוג הגבוה ביותר.

רבי עקיבא מגדולי המורים הרוחניים שפגשתי בחיי, הבין את הקשר. וכך יכול הוא לצחוק כשרואה שועל יוצא מבית קדשי הקדשים (מכות כד). זהו רבי עקיבא שרק בגיל 40 התחיל במסעו הרוחני (אבות דרבי נתן ו-ב), ידע אהבה גדולה עם ביתו של כלבא שבוע (כתובות סב:), היה זה שאמר: שכל השירים קודש ושיר השירים קודש קדשים (שיה"ש רבה א-יא), ברגע מותו מלא ייסורים – השתוקק לומר "שמע ישראל" (ברכות סא) ועוד. איש בעל צמיחה וגמישות רוחנית מהסוג הגבוה ביותר [2] .

ומה הקשר בין טו' באב ליום כיפור שעליהם נאמר לא היו ימים טובים לישראל?
כי ביום כיפור קיבלנו את הלוחות השניים מתוך בחירה. לוחות הראשונים נשברו היות והם באו מתוך כפייה. שבועות הוא חג מתן תורה – אך לא חג קבלת תורה. מימד הכפייה שיש בו כנראה יסוד הכרחי בחינוך ובחיים, יצר חוסר דיוק של המפגש עם הקב"ה. כי חסרה הבחירה. ומכאן הדרך הקלה והמובנת ליצירת העגל. העם נטול הבחירה- לא יכול היה לחבר בין האלוהים שבשמיים לחוויית מתן תורה הארצית וביקש לו אלוהים ארציים בדמות עגל מזהב. ואכן – כמה קשה חיבור זה בין שמים וארץ. כמה אנשים רוחניים – אינם מחוברים למציאות, לנדיבות ולמפגש, וכמה אנשים ארציים נופלים בהיעדר הרוח והנשמה. וממילא כה טבעי שאנו מייצרים בעולמנו 'עגלים' רבים – בעלי שמות משתנים…
לעומת הלוחות הראשונים – לוחות שניים התקבלו ברצון- ביום הכיפורים. ולכן יש פה יום הכי גבוה בשנה של מפגש הארצי ואלוהי. לרצון, לבחירה ולחופש תפקיד חיוני ביצירת מפגש כן ומדויק.
וזה מתחיל בטו' באב. ביכולת של המפגש הארצי, האנושי, היכולת 'לבוא מאהבה'- מאפשרת לו ליום כיפור להיות יום מפגש בין שמים לארץ. ומכאן הדרך יפה וקצרה ליום של תיקון וסליחה.

וככה בהמשך ה"לך-לך" של החיים, מוצא אני בלימוד תורה ב'קולות' בחינה מסוימת של לוחות שניים. יש בה בבחינה זו משום הצמחה חדשה של היהדות, מתוך נגיעה ברצון. באדם. בחופש.

ולסיום:
אומר הנביא זכריה בפרק ח (פסוק יט'):
"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ"

יש חוקרים הטוענים כי נבואה זו בעצם בנויה על רעיון, שימי הצום יחזרו למקורם הקדום – בהם הם היו ימי שמחה, וכי תשעה באב היה במקורו חג בציר היין.
" ויין ישמח לבב אנוש" (תהילים קד-טו) כי ביין ,יסוד של איבוד שליטה. יסוד של יציאה מההרגלים, מהאגו, מהתבניות והעגלים שבנינו לעצמנו. ואז באמת אפשר להיות בשמחה.
יהי רצון, שנזכה.

[1] אין לתפיסה זו של גוף ונשמה, שום אמירה כנגד הארציות של הגוף ומושג העונג. היהדות לא דבקה באהבה אפלטונית, ומושגי האהבה של טו באב ומושג השמחה של חג הסוכות קשורים מאוד לחיבור בין נפש וגוף.

[2] אישיותו של רבי עקיבא על כל הדרו, ומורכבותו