קריאת הפרשה וחיפוש אחר מסר מתאים לימינו אנו, הביא לזיכרוני את הכותרת 'הכניסה לטרופי דעת בלבד' של הרמן הסה (בספרו 'זאב הערבה').
ימים טרופים אלו מחייבים דרש.
הרמן הסה נולד בגרמניה בשנת 1877 ובמהלך מלחמת העולם הראשונה ביקר את הלאומנות והתוקפנות עד שהוכרז כבוגד. לימים יצא כנגד השלטון הנאצי, הוחרם ועזב בשנת 1943 את מולדתו לשוויץ, תוך שהוא מוותר על אזרחותו הגרמנית.
הסיפור "נפשו של ילד" בספרו "הקיץ האחרון בחייו של קלינגסור" (נכתב במהלך מלחמת העולם הראשונה) נפתח באמירה "אנחנו יוצאים ובאים, עושים מעשה זה או אחר והכול מתבצע בקלות. קרוב לוודאי שהדברים היו יכולים להתרחש גם בצורה אחרת. אולם לפעמים נכפים עלינו המעשים מראש ולא ייתכן כלל שיתרחשו אחרת. פעולותינו אינן עוד קלות ונטולות אחריות. המעשה האחד גורר אחריו בהכרח את הצעד הבא אחריו… המעשים המכונים בפינו 'מעשים טובים', ואשר נוח לנו לדבר עליהם – משתייכים כמעט כולם לאותו סוג ראשון, הסוג הקל, ובקלות שוכחים אותם. מעשים אחרים, המכבידים עלינו את הדיבור עליהם, אינם נשכחים מלבנו לעולם. במידה מסוימת הם אישיים לנו יותר מאשר מעשינו האחרים. צילם נופל במלוא אורכו עלינו ומאפיל את כל ימי חיינו".
האם הכתוב מתאר את מהלך הימים האחרונים – מחטיפת שלושת הנערים ועד לגילוי הגופות וההבנה שאין מדובר בחטיפה כי אם ברצח, ולמחרת מהומות מצד ישראלים-יהודים וקריאות גזעניות ועד לרציחת נער ערבי בשם הנקמה… עד לירי הרקטות מרצועת עזה… ודברי מח"ט גבעתי בדף הקרב שחילק לחייליו…
'המעשה האחד גורר אחריו…' כתב הסה – נגררנו, מי גרר?
נטרים את העיון בפרשה, בדברי המשנה באבות (פ"ג, י"ג – י"ד) משנה המלמדת על מנגנוני השמירה על האדם – ובשמו של 'רבי עקיבא' מלמדת המשנה, מהם אותם סייגים
האמורים לעזור לאדם להיות "בצלם אלוהים".

"רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה. מַסּוֹרֶת – סְיָג לַתּוֹרָה. מַעַשְׂרוֹת – סְיָג לָעשֶׁר. נְדָרִים – סְיָג לַפְּרִישׁוּת. סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה: הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט), כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם… (משנה אבות פ"ג, יג – יד')
סייג לאדם להימנע מערווה – נדרים.
פרשת מטות פותחת בדיני נדרים ותקפותם, עוברת לצו נקמה במדיינים ובתיאור ביצוע הצו, וחותמת בבקשת בני גד, ראובן וחצי שבט המנשה להיאחז בארץ המקנה, בעבר הירדן המזרחי. משה מוטרד מאי נכונותם לצאת ולכבוש את הארץ עם שאר השבטים. משה משתכנע מכוונתם לצאת חלוצים לפני המחנה ולשוב לנחלתם רק לאחר כיבוש הארץ.
עיון בפרשה מחייב להבין, כיצד נוכל לעבור מפרשת הנדרים – האמורה, כדברי המשנה במסכת אבות, ליצור באדם 'סיג לפרישות' ולהתקרב לדימוי 'צלם אלוהים', ליישום צו הנקמה במדין בו ניתן היתר לקחת שלל הכולל נשים וטף (כלומר היתר לשאת אשת יפת תואר). הסיפור המקראי בפרשתנו אינו מסתפק בתיאור לקיחת השלל, אלא מוסיף שלאחר שהתברר שפקודי החיל, שרי האלפים ושרי המאות, לא הרגו את כלל הנשים, משה חוזר ומצווה להורגם (במדבר פרק לא').
מקור צו הנקמה מחזיר אותנו לקריאת פרשת פינחס אותה קראנו בשבוע שעבר ובה למדנו – "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר: (במדבר כה' טז' – יח').
אך לאחר ציווי זה, הפרשה עברה לנושאים אחרים ורק בפרשתנו חוזרים לצו זה.
על מה ולמה בני ישראל מצווים להכות במדיינים? עם ישראל ישב בשיטים והחל לזנות עם בנות מואב, ולא עם בנות מדיין, אך כאשר מתואר ייחוסה של כוזבי בת צור, נכתב שהיא בת של ראש אומות בית אב במדין. נכתב שהמדיינים צוררים לנו בניכליהם… – מה הם אותם נכלולים? נראה שהכתוב מתכוון למעשי הזנות, ואם כן, מהי אשמת בנות מדיין? הלא יש להפנות את האצבע המאשימה כלפי הגברים שבבני ישראל?! האם יש להפנות את הביקורת כנגד הנשים שפיתו ולא כנגד הגברים המתפתים!?
אעז לטעון שכוונת ציווי האל בפרשת פנחס היה לעורר את העם. להזמין ביקורת וחשבון נפש מאת משה ו/או מאת העם. היה עליהם לשאול – 'מדוע אתה ה' מצווה עלינו לפגוע במדיינים, הלא הטעות הייתה שלנו, של הגברים, אנו התפתינו והחטא, ההחטאה כולה שלנו!'
כואב עד מביך, לקרוא בפרשה את הציווי והביצוע (במדבר לא') וכיצד המילה "צרור את המדיינים" שבפרשת פינחס הומרה במילה 'נקום נקמת…' בימים אלו, כשהנקמה בראש חוצות, מבינים 'קצת' מה כוחה של מילה, מה כוחו של ציווי!
ומה כלול בנקמה? זאת נקרא בפירוט –
(א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: (ג) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהֹוָה בְּמִדְיָן:…
…(ז) וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: (ח) וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב: (ט) וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ: (י) וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ: (יא) וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה:…
(טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: (טז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהֹוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהֹוָה: (יז) וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ: (יח) וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם:
אין צורך בדרש – הכתוב מעיד שהנקמה באה על מעשי הזנות של הגברים מבני ישראל עם בנות מדיין. בלעם נהרג בחרב על העצה שנתן. ומכאן גם החובה להרוג כל אישה 'יודעת איש למשכב'.
מה נוכל לומר על מבנה הפרשה, מה נלמד מסמיכות הפרשיות, בהן, לאחר דיני הנדרים מובא הצו לנקום במדיינים? היות ו'נדרים נודרים בעת צרה', כפי שיעקב נודר כאשר ברח מאחיו עשו, כך סביר שעם ישראל בצאתו למלחמה נודר נדרים (כך במדרש בראשית רבה ע') נדרים אלו, כמאמר המשנה, יעזרו ללוחמים לשמור על 'צלם אלוהים'.
מדרש אחר יכניס בפי משה את הטענה המתריסה כנגד צו הנקמה. וזה לשון המדרש:
"נקם נקמת…", אמר לו משה (לקב"ה): אתמול אמרת לי, "אל תצר את מואב" ועכשיו "נקום"? אמר ליה הקדוש ברוך הוא (למשה): כשאמרתי לך "אל תצר את מואב", לשם האב נקראו "ותקרא שמו מואב", אבל עכשיו שנשתנה דינם ביני ובין ישראל לכך קראן "מדינים"… (ילקוט שמעוני פרשת מטות רמז תשפה')
שאלת משה תואמת את ההסבר שצו הנקמה אמור לעורר שאלות מוסריות. תשובת הקב"ה למשה במדרש פתלתלה, האיסור לצור על מואב נובע מן ההכרה בייחוסו – ההצהרה של ביתו הבכורה של נח כי בן זה הוא של האב. ואכן, לימים יצא מאב זה דוד המלך (נינה של רות המואביה) ואילו דין הנקמה נובע ממידת הדין, ושמם, מדין, נגזר מדין קשה.
דוד פרישמן כתב סיפור http://benyehuda.org/frischmann/frisch058.html בו הוא מתאר את האמור בפרשת מטות בפרטי פרטים. פרישמן צועד בעקבות המקרא (במדבר לא'),והוא מתאר כיצד נלקחים שבויים ושבויות, כלשון הפרשה בפסוק ט' ובעיקר פסוק לה', בו מתואר כיצד חלק מהנשים הועברו מהלוחמים לכלל העדה. כך מתאר פרישמן כיצד נעשה הסחר בשבויות ואחת מהן נקנית על ידי כהן. הכהן נוהג על פי ההלכה של לקיחת "אשת יפת תואר" המבואר בדברים (פרק כא', י' – יד'), הכהן נותן לה להתאבל על אביה ואמה כירח ימים… אותה נערה בסיפורו של פרישמן, אינה רוצה לקיים איתו יחסי אישות… ובסיפור, הנערה נעלמה ובעת מהלך המסע של בני ישראל, התגלתה גופתה של הנערה, ואכן 'לא נודע מי הכה…'. נערך טקס 'עגלה ערופה' – ובו הוכרז קבל עם ועדה, על ידי הזקנים ובהם הכהן – 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. פרישמן קרא לסיפורו 'עגלה ערופה'!
דמיונו של הסופר דוד פרישמן הרחיק לכת ואולי לא. נראה שפרישמן חושש מיישום החוק המקראי (בסיפור זה – צו הנקמה במדיינים, עם דיני מלחמה – אשת יפת תואר ועגלה ערופה) במדינת היהודים, לכשתקום (הוא נפטר ב 1922)
ולימינו אנו, ידועה תכתובת (קשה) על תשובת רב צבאי, אייל כרים (נמצא באתר 'כיפה') לשאלה בדבר דין פרשת 'אשת יפת תואר' לימינו בצה"ל, ומשיב הרב כפשוטו של מקרא… רק לאחר מחאה, יצא בהבהרה המנסה להסביר למה התכוון.
האם היה זה גם חששו של ר' יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי' בו מלך כוזר יוצא לחיפוש אחר דת האמת, משוחח עם הפילוסוף, הנוצר, המוסלמי והחבר היהודי. החבר מציין את מוסריותם של היהודים ביחס לבני הדתות האחרות. לאמירה זו מגיב מלך כוזר ואומר – (הכוזרי מאמר א', קיד' – קטו') – "אמר הכוזרי: כן הוא אלו היתה כניעתכם ברצון, אבל היא בהכרח, וכאשר תמצא ידכם תהרגו. (קטו'). אמר החבר: מצאת מקום חרפתי מלך כוזר…."
אך ישנה גם הצעה למצב אחר – הפרשה חותמת בחיים המאפשרים 'טוהר התנהגותי' – "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיהֹוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל" –
זאת, כאשר היא עוברת לתאר את הבקשה-דרישה של שניים וחצי השבטים להתנחל בעבר הירדן המזרחי ואת תשובת משה אליהם לאחר דין ודברים (ללא התייעצות עם ה'!), אשר נענה לבקשתם ומתנה זאת באמירה –
"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהֹוָה לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהֹוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהֹוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיהֹוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְהֹוָה: וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהֹוָה וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם:…" (במדבר לב', כ' – כג')
אנו מוזמנים ללמוד מן הפרשה, כיצד לפתח מנגנון שיאפשר לנו לבחון את התנהגותנו כ'נקיים' לפני אלוהים ולפני ישראל.
עלינו לברר כיצד נוכל לחזור ולומר, מה יהיו אותם הנדרים שנקבל על עצמנו, אשר יהוו סייג לפרישות? כיצד ניאבק כנגד צווי נקמה?
כיצד נחנך ונחתור למימוש השאיפה לנהוג כבני אדם בעלי 'צלם אלוהים'?

שבת שלום!