אב.
א' ב'.
לא הר' ה – ש' והת' של תשרי. לא הסוף ותום התקופה של תמוז, או החיפוש שמתחבא ב -'אלול'..
א' ב'.

כשגדלנו לכל אות היה תפקיד משלה:
א' – אוהל. ב' – זה בית. ג' זה גמל גדול, מהי ד'? זוהי דלת, שפותחת את הכל..
בתשעה באב לובשות האותיות קדרות.
כל אות מספרת את חלקה הקשה בסיפור החורבן, וכך מתגלגלת לה מגילת איכה.

איכה ישבה בדד העיר רבתי עם..
בכה תבכה בלילה, ודמעתה על לחיה..
גלתה יהודה מעוני ומרב עבודה..

ונדמה שלא רק האותיות אלא החודש כולו עוטה עצב מסוים "משנכנס אב ממעטין בשמחה…"
והקושי הולך ומתגבר עד לתשעה באב עצמו.
"חמשה דברים אירעו את אבותינו.. בתשעה באב.. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר"
חודש ויום של פספוס גדול, של חוסר היכולת שלנו לפתוח עיניים.
לא השכלנו לראות את הארץ המובטחת, הפחד סימא את עינינו,
לא הצלחנו לראות ולהבין את מי ששונה מאיתנו, שנאת חינם גזלה מאיתנו יכולות להכיר גם את הצד שלו באמת
לא פתחנו עיניים לראות את המציאות המשתנה, לשנות תפיסה.

עצוב. אבל זה רק חצי סיפור.
* *
איכה ישבה בדד
מאותיות למילה.
המלה "איכה" תמיד עצובה. מסע תנכ"י עם המילה, יגלה לנו שבכל מקום שבו נאמרה, היא במינור ולא במז'ור, עצב נסוך עליה והיא מבשרת רעות.
חלק מהמסע עם המילה הזאת, אנחנו עושים בשבת הקרובה, בשבת חזון.
יום לפני שנקרא את "איכה ישבה בדד", אנחנו מזכירים גם את הגערה של ישעיהו הנביא בעם הסורר. בפרק הפותח של ספרו –
כא אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ–וְעַתָּה מְרַצְּחִים.
בפרשה עצמה, אנחנו נקרא את דברים של משה, שמשא העם כבד עליו

יב אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם.
והמנגינה שתתנגן בכולם, תזכיר לנו שיש קשר בין דבר לדבר.

החיפוש התנ"כי ימציא בפנינו מקומות נוספים, כשהרעיה האהובה, מחפשת את אהוב לבה, בשיר השירים, ולא מוצאת
היא תפנה אליו, באותה קריאת קינה:
ז הַגִּידָה לִּי, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, אֵיכָה תִרְעֶה, אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם; שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה, עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ.
ישנם מקומות נוספים, והמעניין שבהם, אולי, הולך אחורה אל חטאו של אדם הראשון בגן עדן, ואל א-לוהים המתהלך בגן ופונה אליו בקריאה הבאה:
ט וַיִּקְרָא ה' אֱ-לֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה.

איפה אתה? או יותר נכון, איפה אתה? למה אתה משליך את האחריות על אחרים?

המלה הראשונה הזאת, הופכת כל קינה לשאלה. הקושי מפנה אלינו אצבעות, שואל אותנו למקומנו, ומבקש מאיתנו עשייה, לקיחת אחריות.
איכה ישבה בדד – הופך מסיפור חורבן שעברו עליו 2,000 שנה, לשאלה גדולה של מציאות, ושל לקיחת אחריות שמונחת לפתחנו.
המלה מספרת את הסיפור, אבל רק את חלקו.
* *
סיפור נוסף של תשעה באב, מתחיל בשבילי בבית חמותי, בעפולה, לקראת צאת הצום. כשיחד עם חלק ניכר מתושבי הרחוב, מוציאים את כל הרהיטים החוצה, ושוטפים את הבית. מנהג שאימצנו לנו בשנים האחרונות.
למה, אתם שואלים? – זה פשוט!
המשיח צריך להגיע. שלל מסורות שונות צמח והתפתח בתקופות שונות על הקשר בין משיח לתשעה באב..
נולד ביום הזה, עתיד להגיע ביום הזה..

וכאן יש חוסר יכולת אחרת. חוסר יכולת להיות במקום שנגמר, שעצוב, שאין לפחות חלק מהמבט שפונה קדימה.
ואז, גם ביום הכי קשה, בתשעה באב אנחנו 'נשברים' לקראת מנחה..
קמים מהרצפה, אומרים שלום, קצת מרשים לעצמנו ללמוד תורה ולהשיב לרוחנו העייפה את מה שנחסך ממנה בשעות האחרונות.
'מי שמתאבל על ירושלים, זוכה רואה בשמחתה' אומרת הגמרא בתענית, והלב שלנו, שהתרחב להכיל את העצב, מבקש שהמקום הפנוי יתמלא בנחמה.
* *
מכאן הקפיצה מאוד קצרה, ל'שביעי' של ט' באב. לט"ו באב. אנחנו עוברים בשבוע אחד מיום שכולו עצב, שכל הקשה שבעולם נתרחש בו. אל יום שהמשנה יודעת לומר עליו שלא היו כמותו ימים טובים לישראל.
וכמו חמשת הדברים הקשים שארעו בט' באב, גם כאן המסורת 'מדביקה' דברים טובים רבים לט"ו באב.
הרבה מהמסורות קשורות ב-'חג האהבה'. כאלו שמייחסות ליום הזה ארועים שבהם האהבה באמת נצחה את הכל, ידעה לשנות מפניה את החוק, להתגבר על חרמות ונידויים ועוד.

בנוסף, יש מסורת אחת, המתייחסת לארוע אחר, שמסמלת באופן הכי מובהק את המעבר מחורבן לבניין מגלות לגאולה.
בצורה מאוד יפה מתאר זאת המדרש.
על פי המדרש, חטא המרגלים אירע בתשעה באב וכעונש, בכל שנה היו בני ישראל במדבר חופרים לעצמם קברים בתשעה באב ומחכים בתוכם למותם. חלק מהגברים היו מתים והשאר ידעו שקבלו עוד שנה לחיות. בשנת הארבעים במדבר אף אחד לא מת בקברו ועל כן הם המשיכו להיכנס לקברים בלילות שלאחר מכן מתוך מחשבה שאולי טעו בתאריך. משהגיע ט"ו באב, ליל הירח המלא, הבינו שהעונש תם וחגגו את סיומו.
ממש אפשר לראות אותם, יוצאים אל החיים החדשים, בחיוך גדול – אנחנו חיים! אנחנו חיים!
וכך שבוע אחרי תשעה באב, אנחנו חוגגים יום שהוא היפוכו המוחלט.
יש משהו אנושי מאוד נוגע ללב, בצמידות הימים האלה. בחוסר היכולת שלנו להיות במקום שאין בו אור בקצה, גם אם המנהרה ארוכה. מאוד יפה גם שאנחנו יודעים לתת לחוסר היכולת הזאת שם – אהבה. אותה תחושה שלא נותנת לחשוך להשתלט.

או במילים של עמיחי
"בכל יום של חיינו יחדיו,
קהלת מוחק שורה מספרו".
* *

את כל הדברים המובאים לעיל, סיכם בראיון עמוק, אוהד הפועל ירושלים, בתום העונה הנוכחית, כאשר זכה סוף סוף לחגוג עם קבוצתו אליפות ראשונה לאחר 3,000 שנה.
הישיר מבט מחוייך, ומלא תקווה, אל המצלמה, ואמר – "יש בנו אהבה, והיא תנצח.."
וזה כנראה פשוט ונכון.
ממש כמו א', ב'.