פרשת דברים נקראת בשבת לפני ט' באב וקרויה 'שבת חזון' על שם ההפטרה, והיא השלישית מהפטרות הפורענות לימי בין המייצרים. חזון זה הוא תוכחה מפי הנביא ישעיה (פרק א'):

"חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה: שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי…לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ: שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי:"

נחשוב בשקט – כיצד אנו מכונים בפי הנביא!
פרשה זו פותחת את ספר דברים הנקרא 'משנה תורה', ספר הכולל נאום סיכום (לא קצר!) של האיש עליו נאמר 'כבד פה וכבד לשון', נראה כיצד דיבורו מדוד ומתוחכם ופותח בתוכחה, מתי שמענו מנהיגות המעיזה לבוא בדברים אל העם ואל עצמה?

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.."

פתיחה 'בדברים אל כל ישראל' – כדברי המדרש המובא ברש"י – משה יש לו 'דיבור' כנגד כל בני ישראל.

"אלה הדברים – לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל:

אל כל ישראל – אילו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך אילו היינו שם היינו משיבין אותו. לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כלכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב."

בפרשה מוזכרים ארבעה אירועים עליהם קראנו בספר שמות ובספר במדבר, ברם, בפרשה זו הם מופיעים בגרסה אחרת. סיפור עצת יתרו מובא כעצת משה (דברים א' ט' – יז' לעומת שמות יח' יג' – כו'), סיפור המרגלים נכתב כבקשת העם ולא כציווי האל (דברים א' כב' – מו' לעומת במדבר יג' – יד'). סיפור המלחמה בסיחון ובעוג נפתח בשליחת מלאכים לשלום (דברים ב' לא' – ג', יז' לעומת המסופר בבמדבר כא') ובעקבות כיבוש עבר הירדן המזרחי מתוארת התנחלות שנים וחצי השבטים כיוזמת משה ולא כבקשתם (דברים ג' יד' – כב' לעומת במדבר לב' א' – מב').

מה יכולים ללמד אותנו חילופי גרסאות אלו?

ניתן כמובן להפליג לביקורת המקרא ולטעון שישנם כמה מקורות, אך דומה שיש להעיז ולקבל את העובדה הפשוטה שהתורה מבקרת בעצמה את עם ישראל ואת משה, כלומר משה מעז לבקר את העם ואת עצמו! אין הוא רק טופח על שכמו.

עלינו ללמוד שלכל סיפור ישנה יותר מגרסה אחת, לכל סיפור יותר מלקח אחד. יתרה על זו, ישנו מניע אישי, משה עצמו אומר (דברים א' לז') "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם" והרי אנו יודעים מספר במדבר (כ', יב') שמשה לא נכנס לארץ על אשר היכה בסלע ולא פעל על פי צו ה' לדבר אל הסלע!

בפתיחה, מפרטת הפרשה את המיקום בו מתקיים המעמד – "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: …אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי:" (דברים א)

מה נוכל ללמוד מרשימה זו? ומדוע טורח משה להדגיש שדבריו נאמרים אחרי המלחמה עם סיחון ועוג ?

רש"י מביא את המדרש ודורש, מבאר, את פשר משמעות המקומות המוזכרים –

'במדבר' – לא במדבר היו אלא בערבות מואב. ומהו במדבר, אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו "מי יתן מותנו" וגו':

'בערבה' – בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב:

'מול סוף' – על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו "המבלי אין קברים במצרים", וכן בנסעם מתוך הים שנאמר "וימרו על ים בים סוף", כדאיתא בערכין:

'בין פארן ובין תפל ולבן' – אמר רבי יוחנן חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, ואמרו "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" ועל מה שעשו במדבר פארן ע"י המרגלים:

'וחצרות' במחלוקתו של קרח – דבר אחר, אמר להם היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע ואתם נדברתם במקום:

'ודי זהב' – הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם שנאמר "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל":

האם ישנה כאן אך ורק ביקורת כנגד משה והעם, ואולי נעז כדברי הגמרא לטעון שמשה מבקר את עצמו ואת העם על מנת לטעון כלפי ה', ודומה שלכן עושה זאת לאחר שמדגיש שה' הוכיח את כוונתו להנחיל לעם את הארץ והחל בכך בכיבוש עבר הירדן המזרחי,

וזה לשון הגמרא –

"ואמר רבי אלעזר: משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: (במדבר יא') "ויתפלל משה אל ה'", אל תקרי אל ה' אלא 'על ה", שכן דבי רבי אליעזר בן יעקב קורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן. "

כלומר משה מתפלל, נוהג בפלילות על ה', למרות שנכתב באות א' יש לקרוא באות ע', ואילו מסורת בית מדרשו של רבי ינאי דורשים מפסוק אחר –

דבי רבי ינאי אמרי, מהכא: (דברים א') "ודי זהב", מאי "ודי זהב"? אמרי דבי רבי ינאי, כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די – הוא גרם שעשו את העגל." (בבלי ברכות לב' ע"א)

ובהמשך הסוגיה נאמר – שה' מקבל את התוכחה ומודה באשמתו !

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן – מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה שנאמר "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל":

נראה שניתן למצוא בביאורו של רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, המכונה על שם פירושו "כלי יקר", (פולין 1550? – 1619 וכיהן בסוף ימיו כרב בפראג) ביתר דיוק ביקורת סמויה אך חריפה, כנגד העם. אף ביקורת עצמית כלפי (עצמו) משה. ונמצא שביקורת זו מכוונת לזמן זה, בין המייצרים, בין יז' בתמוז לט' באב.

ה'כלי יקר' מקשה ומבאר –

"..ועוד קשה למה לא הזכיר לפחות ברמז ענין 'מי מריבה' כמ"ש (תהלים קו לב) "ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם", א"כ הם היו מקציפים לה' ולמה לא זכרו משה בכלל כל הכעסים שהכעיסו,

אלא ודאי שרמז להם בלשון 'בין… ובין…', כי ב'פארן' היה מעשה המרגלים ו'תופל' ענינו שתפלו על המן ואמרו "ונפשינו קצה בלחם הקלוקל" (במדבר כא ה) 'וביני ביני' קרה עניין 'מי מריבה', (אך קשה לכלי יקר הסדר של האירועים, והוא מבאר)

ואע"פ שמחלוקתו של קרח נכתב אחר מעשה מרגלים, מכל מקום קדם לו, שהרי רש"י פירש "וחצירות" – זה מחלוקתו של קרח, שהיה בחצירות וכתיב (שם יב טז) "ויסעו מחצירות ויחנו במדבר פארן." ומשם נשתלחו המרגלים ש"מ (שמע מינה, נשמע מכאן) שבין מעשה מרגלים שבפארן ובין מעשה תופל לא היה בידם כי אם מה שהקציפו על מי מריבה, כאלו אמר זכרו המעשה שעשיתם בין ב' גבולים (מקומות) אלו, וזהו רמז תוך רמז לפי שגם משה חטא בזה והיה מתירא פן יאמרו לו טול קורה מבין עיניך כו' על כן הבליע חטא זה בקודם ובמאוחר כי מהם לקח ראיה שהמה היו סבה, ועיקר החטא תלוי בכם כי ראו מה שעשיתם בפארן שאמרתם "נתנה ראש ונשובה מצרימה", (שם יד ד) וכן בתופל אמרתם "למה העליתנו ממצרים". (שם כא ה) וכן במי מריבה אמרתם "ולמה העליתני ממצרים" (שם כ ה).

מזה ראיה שכל עבירה גוררת עבירה בכיוצא בה והקודם והמאוחר מורה שגם חטא זה שנעשה ביני ביני יש לתלות בכם ולא בי:

הכלי יקר אינו מסתפק בביאורו ומוסיף פירוש נוסף –

"בין פארן ובין תופל". לשון 'בין… ובין…', מקום אתי להוסיף שנית ידי ולפרשו על מה דביני ביני בין י"ז בתמוז לט' באב,

כי פארן היינו מעשה מרגלים אשר בו בכו בכיה של חינם והוקבע בכיה לדורות בליל תשעה באב, ותופל היינו העגל אשר עשו,

וכן אמרו עושי העגל "אלה אלהיך ישראל". (שמות לב ד) ובזה נתנו 'תפלה לאלהים, וזה היה בי"ז בתמוז ובו ביום נשתברו הלוחות, ובקיעת אבנים אלו הוקבע לדורות כי בי"ז בתמוז הובקעה חומת העיר ואבניה,

ובין ב' גבולים אלו ישראל 'רובץ בין המשפתים', וזהו לשון 'בין… ובין…' הנאמר כאן,

…ובב' זמנים אלו אבדו ישראל שניהם כאחד, וא"כ אל מי ינוסו לעזרה, כי בי"ז בתמוז שעשו העגל בו ביום נזורו אחור ופנו אל הש"י עורף ולא פנים בחודש שמזלו סרטן שדרכו לילך לאחוריו כך נזורו אחור ואז אבדו ההצלה הבאה מפאת ההשגחה. ובט' באב היה מעשה המרגלים בו ביום נולדה מדת שנאת חנם בישראל כמ"ש (דברים א כז) "ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו"…

כי המה סברו מאחר שכל אחד מהם שונא את חבירו כך מסתמא שונא אותם גם הקב"ה, ועוד מאחר שטעו לומר שהקב"ה שונא אותם בחנם א"כ ודאי טבע הענין מחייב זה שכל אחד ישנא את חבירו, ותהר צרה זו ותלד מדה רעה זו אשר החריבה בית ראשון ושני, כי בבית ראשון היה שנאת חנם בין נשיאי ישראל, ובבית שני פשתה הנגע בין כל ישראל כדאיתא ביומא (ט ע"ב) וזה היה בחודש אב שמזלו אריה כי כל אחד דמיונו כאריה יכסוף לטרוף את חבירו ואז אבדו גם ההצלה הטבעית כי אם אין אהבה ביניהם ואין אחד סומך ועוזר לחבירו, "מי יקום יעקב כי קטן ודל הוא" (עמוס ז ב),

נמצא שבין גבולים אלו נתפרדה החבילה מכל וכל כי סרו מהר מן ה', וסרו גם איש מעל אחיו,

ונמצא שי"ז בתמוז וט' באב גדר מזה וגדר מזה ואין דרך לנטות ימין ושמאל לפיכך "כל רודפיה השיגוה בין המצרים".

'כל' משמע אפילו רודף כל דהו חלוש יוכל להם כי בזמן אחד נאצו את קדוש ישראל חללו קדושת ישראל התלוי באחדות האומה, ובזמן שני נזורו אחור מן השכינה ואל מי ינוסו לעזרה:

ע"כ אמר משה בתוכחה זו, ראו כי אתם עומדים בין שני גבולים אלו בין המצרים מצד מעשה פארן ומעשה תופל וכדי לזרזם על התשובה אמר כן כי אם לא ישובו אז מעשה של פארן יקבע להם בכיה לדורות כי בו מאסו בארץ הקדושה על כן יהיה דינם לגלות ממנה כאשר באמת גלו בט' באב. ובמעשה תופל יסבבו בקיעת העיר בי"ז בתמוז וביני ביני ירבצו בין המשפתים ואויב כל דהו ירדפם.

ולפירוש זה צריכין אנו לומר שמלת "ולבן" רמז על שחלקו על המן שהיה לבן כפירוש רש"י "ודי זהב" רמז לחטא בני גד וראובן שהיה ממונם חביב עליהם יותר מגופם אע"פ שהיה להם די:" עד כאן דבריו.

פירוש זה מצביע על אי ההבנה של העם. העם חשב שהאל שונא אותו, ומכאן הבינו שיש לשנוא את אחיהם, 'שנאת חינם', מכאן שדרך התיקון הוא באהבה, 'אהבת חינם', באחדות העם – ואהבת לרעך כמוך!

עיון בפרשה ימציא בפנינו רמז לדרך זו.
החשש הגדול במלחמה, בשימוש בכוח, הוא התפיסה 'כוחי ועוצם ידי', כלומר ברגע של ניצחון נדמה לאדם שהוא, הוא המוביל, הוא המנצח וכנגד המנצח 'אסור' למתוח ביקורת.

לכן חוזר משה ומדגיש, אמנם המלחמה נעשית בידי אדם אך כדברי הנביא זכריה "…לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת"! (זכריה ד' ו') משפט המוטבע על מנורת הכנסת!

בפרק א' נאמר – " וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם: ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם:" (פסוקים כט-ל)

ומיד בפרק ב' נאמר שאנשי המלחמה מתו – אך האם הם בעלי המלחמה ?

"וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם: וְגַם יַד ה' הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם: וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם:" (פסוקים י"ד-ט"ז)

ברם הרי זו מלחמת ה' ומי הם 'אנשי המלחמה', וכך נכתב בתחילת הפרשה 'אחרי הכותו', כלומר לאחר מלחמתו של ה'!

וכך מודגש בפרק ג' – "וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן יַעֲשֶׂה ה' לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה: לֹא תִּירָאוּם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם:" (פסוקים כ"א-כ"ב)

עלינו למצוא את הרוח המובילה במלחמה ולא רק בכוח, הרוח יכולה וצריכה להכיל גם ביקורת.