בלק בן ציפור, מלך מואב, מנסה להלחם בישראל באמצעות לשונו החדה של בלעם. אבל פיו של בלעם אינו משרת את בלק אלא את אלהים בלבד, ומה שהיה אמור להיות קללה הופך לברכה:

מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע ה', כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים; וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ, וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ; יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם–וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ; מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר. במדבר כד 5 – 9)

האם זו תמונת המציאות, כפי שהיא, בעיניים מברכות? אולי רק ביטוי של תקווה לעתיד טוב יותר? האם זה משנה בכלל?

(נדמה לי שלפעמים כן. במיוחד כשהעיניים מתקשות לראות ברכה בהווה הנושך שסביבינו)

כיצד נתמודד עם הפער בין הקיום היומיומי ובין הייעוד והשאיפות? האם נצליח להפוך את מה שנראה כקושי, כאב וקללה, לאתגר, צמיחה וברכה? האם באמת צריך לעשות זאת? אולי עדיף לחיות את החיים כפי שהם, מבלי לשגות באשליות על "טוב"?

(אולי. אך נדמה לי שלפעמים שתי האפשרויות אינן סותרות זו לזו אלא מאפשרות זו את זו).

(שרון אס)