בפרשת השבוע 'שלח' מתרחש מהפך דרמטי בחייו של עם ישראל ההולכים במדבר. ישראל נמצאים במדבר כמה רגעים לפני… לפני סוף הנדודים, לפני סוף תקופת אי-וודאות, לפני סיום מצב של "בדרך" ולקראת מצב נכסף של סוף סוף "להגיע". הנה, ועוד זמן קצר יגיעו לארץ המובטחת.
וכמו שקורה רבות בחיים, רגע לפני מימוש ה"הבטחה" – עולה הצורך לבדוק, לברר, לאשר. כן נכון, חיכינו המון זמן – אבל חייבים לבדוק בדיוק "מה מחכה לנו שם..". וכך לפני שיכנסו לארץ, מבקשים ישראל לבדוק מהי בעצם אותה הארץ אליה הם הולכים כבר זמן במדבר.
הבדיקה הזו הופכת לגורל טראגי. דרך המדבר בין מצרים וישראל הופכת ממה שהיתה אמורה להיות דרך ישירה וקצרה, למסע של 40 שנה. ודור המדבר – ימות בו, ולא יזכה להגיע לארץ ישראל.
" וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם: (במדבר י"ג, א-ב)
על המילים שפותחות את הפרשה "שלח לך" מייד מבהירים הפרשנים ומיידעים אותנו, כי הדברים הכתובים כצו אלוהי, הינם למעשה מענה לדרישה של עם ישראל לשלוח אנשים שיבחנו מה מחכה להם שם בארץ המובטחת –
" וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן" (דברים א, כ"ב)
12 אנשים, משלחת נציגים, נשלחים לתור ולראות את הקורה בארץ ישראל. הבדיקה אינה רק הערכת מצב ביטחונית, היא כוללת הערכת איכות של הארץ הזו, כמעט ושואלת – "כדאי לנו בכלל?" –
"וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב: וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים: וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן…" (פרק י"ג, י"ח-כ)
העובדות שפוגשים ומתארים אנשי המשלחת ככל הנראה דומות. אולם ההערכה שלהם את העובדות שונה – רובם טוענים כי אין סיכוי לעם ישראל לכבוש את הארץ ולחיות בה, מאימת העמים היושבים בה, הנפילים שבה, מאימת היותה "ארץ אוכלת יושביה" – "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (י"ג, ל"א), ורק שניים מהם – כלב בן יפונה ויהושע בן נון טוענים אחרת: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (י"ג, ל') אין הם סותרים את הפרטים שדווחו, הם רואים ומאמינים אחרת באשר למציאות.
מה מבדיל בין האנשים לתת עמדות כל כך שונות? מה יוצר את הערכותיהם השונות כל כך שיכולות להשפיע ומשפיעות על חיי עם שלם? מנסה לקרוא בין השורות של הפרשה ורואה – עיניים. הרבה ראיות עיניים מפוזרות ושזורות לאורך הפרשה בהקשרים שונים. שוב אנו פוגשים את כוחן של העיניים ביצירת המציאות שלנו. העיניים הפנימיות – ההתבוננות.
הרמב"ם מדגים לנו את ראיית העיניים כמושג המבטא התבוננות, תפיסה והשגה –
"דע – שראה והביט וחזה, שלושת הביטויים האלה מציינים ראיית העין ושלושתם הושאלו להשׂגת השׂכל. לגבי ראה, דבר זה מפורסם בציבור הרחב. נאמר: "וירא והנה באר בשדה" (בראשית כ"ט, ב') – זאת היא ראיית עין. ונאמר: "ולבי ראה הרבה חָכמה ודעת" (קהלת א', ט"ז) – זאת היא השׂגה שׂכלית" (מורה נבוכים, חלק א, פ"ד)
הפרשה פותחת בפועל ל"תור" את הארץ – לשור, לראות ולהתבונן – " וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ". ומסתיימת בציווי על מצוות הציצית. ראיית הציצית מזמינה מחד לסוג התבוננות המחזירה אותנו אל המקום הפנימי הנכון, ובאמצעותה אנחנו "נזכרים" במי אנחנו, לאן ומול מי אנו הולכים, ומה אנו עושים – "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.. ומאידך – מזהירה אותנו מסוג מראה עיניים אשר ירחיק אותנו מעצמנו – ..וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:" (ט"ו, ל"ט)
בין תחילתה וסופה נוגעת הפרשה במראות עיניים נוספים, עיניים בתוך יחסים – אדם לאדם, אדם לאלוהיו, אדם לאדמתו. את יחסי הקירבה של אלהים ועם ישראל מתאר משה במילים "הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה " (י"ד, י"ד), המתארות את היחס האינטימי והקרוב בו זכו ישראל להראות ע"י האל. מול זה, בשיחה נוקבת עומד משה מול האלהים, בה משה הוא ה"רואה" את האל, מציב לו מראה המזכירה ומחייבת אותו את מהותו. ראיה זו היא המאפשרת לאלהים לסלוח לעם שחטא – " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה'.. ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים: סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ.. וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.. " (י"ד, י"ג-כ')
ההזמנה לראות ולהיראות נמצאת בחיינו בכל רגע ורגע. אני מוצאת את הפרשה השבוע קוראת לנו לתיקון ראיית העיניים – לבחור את ה"עיניים" דרכן נראה את המציאות, נתהלך בה ונעצב אותה, נראה את האנשים סביבנו, את עצמנו – "אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם רבי אליעזר אומר עין טובה…" (מסכת אבות, פרק ב', ט') – ואולי לו היו ישראל והמרגלים, בעבר והווה, זוכים לראות ב"עין טובה" את הארץ הזו – היו זוכים להגיע לארץ ישראל בדרך ישרה.

תפילה:
אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות
את יפי העולם ולהלל את היופי
המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל
את מי שעשה אותו יפה להלל
ומלא, כל כך מלא, יופי.

ואינני רוצה לעולם להיות עיוור לִיפִי
העולם כל עוד אני חי. אני אוותר
על דברים אחרים אבל לא אומר די
לראות את היופי הזה שבו אני חי
ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות
ועושות את חיי באומץ, ולא פחות
מכן, בסבלנות, סבלנות עד בלי די.

ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל.

וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו
הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל
בעיניים אחרונות
את שלהלל לא יחדל.

(אני רוצה תמיד עיניים / נתן זך)