לזכר דוד רזניקוב ז"ל נפטר בד' אלול התש"ע

המבוכה – בהנגשת פרשה בה ישנו אוסף קללות לא מבוטל, בה ישנו ציווי על טקס ברכה וקללה על הר גריזים (ברכה) והר עיבל (קללה). הטקס מתקיים בסביבות העיר שכם, שבמקרה שמה אינו מוזכר, ואולי אין זה מקרה!!!
שכם – מקום המזכיר, אמור להזכיר, את הטבח (נקמה) של שמעון ולוי בבני המקום בשל מעשה אונס דינה (בראשית לד'). מה מלמד הטקס דווקא במקום זה?
הטקס מתחיל בהצהרת שנים עשר ארורים, וכל העם עונה – 'אמן'!
כמה מה'ארורים' מתקבלים על הדעת – בעיקר אלו הפוגעים בחוליות החלשות. כארור המשגה עיוור, או ארור המטה משפט גר יתום ואלמנה. ברם, מבט על 'מכלול הארורים' מעיד על חברה פגומה!
הפרשה עוברת לתיאור מפורט של 'ברכות וקללות' 14 פסוקי ברכה ו 54 פסוקי קללה, כלומר הקללות הנם החלק הארי של הפרשה!
טקס זה נחתם בהצהרה – זו ברית כרותה! – "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב": (דברים כח', סט')

אין אלא לשאול – מה חושב הכתוב על 'פניה של החברה' הזקוקה לאיומים אלו?
יש לציין כי הפרשה פותחת בתיאור החקלאי המביא את ראשית פרי האדמה. 'מביא ביכורים' המקושר למורשתו ומודע למשמעות יציאת מצרים, מצווה שתוכל להתחיל להתקיים רק לאחר שהעם יבוא אל הארץ, כלומר הרבה זמן לאחר הטקס של הברכה והקללה.
תיאור נוסח 'מביא הביכורים' מוכר בחלקו בקריאה שנייה, אם לא ראשונה, מנוסח ההגדה של פסח –
"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: (ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: (ז) וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:" (דברים פרק כו')

ציווי הבאת הביכורים מסתיים באמירה "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ: (דברים כו', יא')
לאחריה בא ציווי של ביעור המעשרות מן הבית ואף בו ישנה חובת מתן המעשרות ללוי , לגר, ליתום ולאלמנה (יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: (יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: (דברים כו')
כלומר התורה מניחה כעובדה שבחברה היהודית יהיו גרים – 'לא יהודים' עניים, הזקוקים לעזרה ואת המעשר עליך לתת לחוליות החלשות בחברה.

ומה כיום – איך שכחנו ציוויים אלו? נשמעים קולות בציבור הדואגים שלא נתבולל חלילה בין העמים, כיצד קולות אלו הצליחו לדלל את הציווי לדאוג לגר הלא יהודי, כאשר הסבו את פירוש המילה 'גר' לגר המתגייר, כלומר יהודי! ובכך עקרו את הציווי מיסודו!
רק לאחר שני ציוויים אלו עוברת הפרשה לתאר את טקס הברכה והקללה בה פתחנו.

מכאן – 'הזכות למבוכה' – אין תשובה המניחה את הדעת, כיצד מתעלמים אנו מצוויים אלו, עלינו להשמיע בראש חוצות – הדאגה לחוליות החלשות, כולל הגרים שאינם יהודים הוא צו מורשתנו!
מאידך – 'בגנות הטיח', הסיוד המטייח –
הרי על האבנים המועלות מהירדן להר עיבל אמורים להיכתב דברי התורה, אותם דברים שזה עתה הזכרנו – .
"(ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: (ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ:
…(ח) וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב": (דברים פרק כז')

ומהו הטיוח ? – החוק ידוע, כתוב ואין אנו מתייחסים אליו ולא מתאימים את חובתו לשפת דורנו. יתרה על זאת, עצם הציווי לעלות להר עיבל מיד לאחר חציית הירדן אינו מתקיים, הציווי לא בוצע. פשט הכתוב בספר יהושע אינו בא בטענה כנגד מעשה יהושע – מדוע?

יתרה על זאת, על פי הפרשנות של ביקורת המקרא הרי ספר דברים נכתב, נתגלה, בימי המלך יאשיהו, ואם כן היינו צריכים למצוא ביקורת כבר בתוך התיאור של ספר דברים, ברם, אין מילה של תוכחה?!
האם יש להבין שהכתוב בספר יהושע ואולי אף בספר דברים מבין את רצונו של יהושע, של העם, להילחם?
יהושע חוצה את הירדן. אך במקום לפנות מהגִלגל לצפון מערב (בוואדי פרעה) אל הר עיבל והר גריזים, הוא פונה דרומה וכובש את יריחו ואת העי (בניסיון שני), ורק אח"כ טורח לקיים את הציווי ועולה להר עיבל –
" (ל) אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל: (לא) כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים: (לב) וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (לג) וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה: (לד) וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה: (לה) לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם:" (יהושע פרק ח')
ניתן לשער שהצו לעלות עם חציית הירדן להר עיבל נבע מהרצון להימנע ממלחמה. התיישבות של שש מאות ריבוא (גברים מלבד נשים וטף) על גב ההר תבטל כל רצון להילחם, ממש כדברי רחב למרגלי יהושע – לב העם הכנעני נמס! עמי הארץ היו נכנעים!
אך יהושע אינו קשוב לדברי המרגלים (ממש כפי שנהג העם כאשר שמעו אותו ואת כלב כאשר חזרו מריגול הארץ בצו משה) פנה ליריחו ויצא להילחם.
על כך אומר התלמוד בשפה חד משמעית – חטא, חטא יהושע! התלמוד שלא כנוסח המקרא, מבקר, מוכיח את יהושע.
וזה לשון התלמוד (הטקס המודגש הוא נוסח התלמוד הבבלי בסנהדרין מג' – מד'):
'(יהושע ז') "ויאמר ה' אל יהושע קום לך". פסוק זה נאמר ליהושע שנפל על פניו לאחר שהתבשר שנכשל ניסיון כיבוש העי ומתו כשלושים וששה מבני ישראל, על כך דורש רבי שילא –
דריש רבי שילא: אמר ליה הקדוש ברוך הוא: שלך קשה משלהם,
אני אמרתי: (דברים כז') "והיה בעברכם את הירדן תקימו", ואתם ריחקתם ששים מיל.'
כלומר לדעת ר' שילא, שלך – יהושע, קשה משלהם, משל עכן (ישראל). החטא וסיבת כישלון הקרב בעי הוא בשל מעשה יהושע. ה' ציווה לעלות להר עיבל מיד לאחר חציית הירדן, ואילו אתה יהושע התרחקת ששים מיל!!
ממשיכה הגמ' –
'בתר דנפק לאחר צאתו של ר' שילא מבית המדרש,
אוקים רב אמורא עליה הגיב רב אמורא כנגד מה שאמר רבי שילא, הרי הפסוק אומר במפורש שיהושע עשה ככל אשר צווה ודרש: (יהושע י"א) "כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה".
כלומר מפסוק זה נראה שיהושע לא חטא! ומדוע דרש רבי שילא שיהושע חטא חטא חמור מחטא עכן שמעל?!
אם כן מה תלמוד לומר: "קום לך"? אמר ליה: אתה גרמת להם. והיינו דקאמר ליה, בעי:
(יהושע ח') "ועשית לעי ולמלכה כאשר עשית ליריחו ולמלכה" וגו'.
מסבירה הגמרא – מהי כוונת ה' באומרו 'קום לך', אמר ה' ליהושע אתה גרמת לחטא ובמה? בציווי שאתה יהושע המצאת – שאסור לקחת שלל!
וזה הפסוק המלא – "וְעָשִׂיתָ לָעַי וּלְמַלְכָּהּ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לִּירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ רַק שְׁלָלָהּ וּבְהֶמְתָּהּ תָּבֹזּוּ לָכֶם שִׂים לְךָ אֹרֵב לָעִיר מֵאַחֲרֶיהָ": (יהושע פרק ח', ב')'
כלומר ה' חוזר על הצו לכיבוש העי אך משנה את הצו שציווה יהושע,
בנאומו של יהושע בטרם הקרב על יריחו אומר יהושע (פרק ו'): "(יז) וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַה' רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ: (יח) וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ: (יט) וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַה' אוֹצַר ה' יָבוֹא:"

אך, באם אכן יהושע חטא מדוע אין האל מזהיר? מדוע ה' משתף פעולה ומפיל את חומות יריחו?
נראה ששאלה זו מצטרפת למבוכה הכללית, באם האל יתריע מיד, הרי שבכך יהא גורל קבוע ולא תהיה 'בחירה חופשית'. כנראה שישנה ציפייה שהמנהיג יבין מעצמו, אולי לא במהלך המלחמה אך ב'ועדת הביקורת' שלאחריה הרי שיש להפיק לקחים על מנת שלא תשנה הטעות.

מכאן לבקשה, לתרגם את המבוכה לשאלה שתוביל למעשה –
האם נבין לאן אנו לוקחים את החברה בהתעלמות מהגר יתום ואלמנה אשר בשערינו, האם נשכיל להבין שגם באם אין חובת ביכורים ואין ביעור מעשרות עדיין החובה קיימת!
האם אנו זקוקים לטקס של ברכה וקללה על ההרים סביבות שכם, על מנת להבין שעלינו להימנע ממלחמה מיותרת, מדוע אין אנו מסתפקים במבט לאחור ובהבנה – על מה גלינו מארצנו?

לסיום, מבוכה בקריאת טור בעיתון –
בימים אלו מציין העולם המוסלמי את חודש הרמדאן כך שהטיילת בארמון הנציב שבירושלים שבסופי שבוע הומה, ריקה מהמולת המשפחות המוסלמיות. כלומר הפרהסיה המוסלמית שומרת על מורשתה, אם כי פה ושם ניתן לראות בני נוער המעשנים, אוכלים 'בהיחבא' – חילונים!
סייד קשוע (בטורו 'רמדאן בטבריה' מוסף שבת בעיתון הארץ ) תיאר את הבילוי המשפחתי בחודש זה וביטא את ההתלבטות המשפחתית, תרבותית, בכותרת משנה – 'מה מפסידים הילדים כשהם מבלים בבריכת השחייה בחודש החם'.
'החם' תרתי משמע, חומו של אוגוסט וחומה של המסורת, האם הילדים גדלים ללא ערכים!?
ובפיו של אשתו האמירה – "זה שאין להם התחושה, אתה מבין, כמו שלנו היתה פעם כשהיינו בגילם – האווירה, המסורת – לא יודעת, אני קצת מרחמת עליהם לפעמים".
מבוכתי בקריאת טורו היא המסר – הרי זו קריאה – 'תמונת ראי' לחברה היהודית בישראל – מה לנו בחברה היהודית בישראל ולמורשתה?
כיצד נהפוך את העיון בפרשה לשינוי הפרהסיה, שתעיד על קיום 'חלק' מן התרבות, למשל, האם אנו יכולים להנכיח את החובה שעלינו לדאוג 'לגר ליתום ולאלמנה' כפי שמצווה הפרשה?

* הכותר לקוח ממאמרו של ברל כצנלסון בכנס מדריכי עלית הנוער ב' בתמוז ת"ש.