"אם תתנהגו יפה אקח אתכם לגן החיות".. "אם תאכל את הבננה נלך לסבתא"..
אם..אז..
כל כך הרבה "אימים" בחיינו.. האם כולם הכרחיים? מה טיבם? יש הבדל ביניהם?
"אם רק הייתי יודעת.."
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ"..אז…"וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ.. וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה.." (ויקרא כ"ו, ג-ו) ועוד ועוד..

ומה יקרה אם לא?..
"וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם.. אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת.. וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.. וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל.. וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה…." (שם כ"ו, ט"ו-כ"ב).
בהמשך ישנו תיאור מפורט ביותר של כל הזוועות שיקרו לך אם לא תקשיב..אם לא תתנהג יפה..
ולמה זה מפריע לי? אני תוהה.
האם זו שאלה על "פירוט הקללה לעומת טשטוש הברכה..", או על הסגנון ההתניה הזה, שיש בי הרושם שהוא מקטין את האדם, ממעיט את יכולתו להניע עצמו להיטיב ללא מחשבה תועלתית שתעמוד מאחורי מעשיו. האם יש לי כאן פשוט התנגדות לסמכות מסוג "מי אתה שתגיד לי"? ובכלל.. המציאות הזו, בעצם, כלל אינה מוכחת בפועל- האם באמת אנו רואים שמי שעושה טוב חייו טובים ולהיפך?
האם העולם הפשוט הזה המיוצג כאן בפרקים החותמים את הספר השלישי, תורת כהנים, הוא עולם גבוה ומתוקן או שמא מתואר עולם ומציאות המפעילה אנשים המפחדים מעונש, מצייתים לסמכות שמא יגורשו מן המחנה…שמא תתגלה בגופם הצרעת – ולכן נמנעים מלחטוא…

אם נניח לבהלה וניכנס פנימה אל שאלת ההתניה, ננסה לבחון מה טיבו של ה"אם- אז" המתואר בצורה נוקבת לאורך כל הפרשה.
נראה כי ישנו מעין מסע נקמה של האל כלפי הסוררים אותו: "וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (שם, כ"ז-כ"ח). הצירוף "אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי" חוזר לאורך הפסוקים.
האם אכן זהו מסע נקמה?

לו הייתי פוגשת את הזוג הזה – אלהים והאדם, בחדר הטיפול או במפגש חברתי, וכך היו מדברים ביניהם – הרושם הראשון שהייתי מקבלת הוא שברור שהקשר פה הוא עמוק מאוד, שמאוד איכפת להם זה מזו..והריקוד הזה אינטנסיבי למדי..

המשאלה להשתחרר מן התלות באחר היא משאלה ידועה ומוכרת לנו.. הרצון הזה להשתחרר מהכאב הכרוך בהבנת התלות הזו. בראשית החיים אין התינוק יכול לחיות ללא אימו. כשהוא יונק ומקבל ממנה את כל השפע הוא בהתענגות ובשמחה וכשאינו מקבל אותו הוא צורח, כאוב ומתוסכל. ככל שהתינוק גדל הוא מתחיל להכיר בנפרדות שלו מאימו, ובהמשך החיים הבוגרים האמא לומדת על בשרה וסדר יומה ולילותיה את נפרדוּת ילדיה מאיתה.
מתעוררת החרדה, גדל הפחד.. "מה יהיה אם היא לא תרצה לטפל בי יותר ..מה יקרה אז"
זהו הזמן, בו עפ"י מלאני קליין, מתחיל הרצף המנטלי שבצידו האחד האהבה, הכרת התודה והנדיבות ובצידו האחר צרות העין והחמדנות.
בעזרת תהליכי ההפנמה מפנים האדם את הטוב שהוא מקבל מאחרים וכך הוא עצמו נעשה כלי קיבול של טוב, שאותו הוא יכול גם להעניק. אולם, לעיתים אין התהליך מתרחש כך ולא נבנה בסיס איתן לטובו של האדם והוא מופעל ע"י רגשות הרסניים של קנאה וחמדנות.

על אותו כלי הקיבול של הטוב מספר לנו הרמח"ל בפרק הראשון של ספרו 'מסילת ישרים' , שם הוא מסביר כיצד על האדם לממש חובתו בעולמו: "וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר 'וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב' (תהילים ע"ג), ואומר "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי' (שם כז) .. כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושווא נתעה".
כלומר, כאן מציע לנו הרמח"ל משהו אחר: עצם הטוב הוא עשיית הטוב. הקרבה לה', לרוח..ולא לשכר קונקרטי.. לא בעולם הזה ולא בעולם הבא..
האם זו הצעה שמזמינה לבדוק אחרת את מערכת היחסים? את הכמיהה? את הטוב?

ואולי גם בפרשתנו ישנה הכמיהה הזו לחיבור, לישיבה לבטח, ליצירה משותפת..ורק החרדה מדברת מגרונם של השותפים החווים תלות הדדית ואינם יודעים בדיוק כיצד לווסת את חרדתם. ואולי מצוי כאן גם פתרון? או איזשהי מפת דרכים..לפני צאתנו לספר הבא..ספר המדבר..

בעודי מתהלכת עם השאלות.. מצאתי שאני נהנית מן הביטויים שהחלו לקבל מוחשיות רבה יותר ככל שאיפשרתי להם לשקוע בתוכי:
כמו המילה "קרי" המופיעה הרבה: "קרי"- רש"י: רבותינו אמרו עראי, במקרה. שאינו אלא לפרקים. כן תלכו עימי עראים במצוות. ומנחם פרש לשון מניעה וכן (משלי כ"ה) 'הֹקַר רַגְלְך'ָ וכן 'יְקַר רוּחַ' (משלי י"ז) וקרוב לזה תרגומו של אונקלוס לשון קושי , שמקשים ליבם להמנע מהתקרב אלי.
מקריות, הימנעות וקושי.

עלתה בראשי התבוננות על המבנה.
פרשת "בְּהַר" עיקרה דיבור על השמיטה ולאחריה מופיע עניין הברכה והקללה.
האם יכול להיות שהמבנה הזה יש בו הדרכה רוחנית?
אני מוצאת כאן שיטה המזמינה אדם לאימון הרוח: "בוא ותרגל אי-אחיזה..בוא והתאמן על כך שלא הכל שלך..בוא ותפגוש את התלות..את החרדה".
אולי נאמר לי …" שמטי את ההנחה הזו שמישהו רודף אותך..או לפחות בידקי אותה". "הרפי מהאחיזה הזו, תרגלי נדיבות..הכרת הטוב, תני מפירות אדמתך לאנשים זרים..חינם".
יש כאן הזמנה להיכנס למימד אחר, שמיטה של משהו לפני שנכנסים לדיבור על הברכה והקללה.
יש כאן שאיפה לעולם פשוט ומתוקן.
הזמנה להתבונן על העולם ב"כּכוּתוֹ".. ככה זה..
ולקיחת אחריות באה בעקבותיה, כי המעשה משפיע. כי הכל קשור.
הצרעת, הגשם, היבול, הבריאות והשלום..כולם תוצאה ישירה ופשוטה של חוקי הטבע, של חוקי הרוח..ואינך נאחז ומנסה לשלוט ולקבוע על איתני הטבע..
אתה פשוט חי את זה שהכל מחובר…שזה משפיע על זה…ושיש לכל זה משמעות..וזה הטוב..עצם מציאת המשמעות..מציאת הקשר..
וזו תמיד תהיה בחירה שלך.
אם תלך במקרה..ותאמר שהכל מיקרי..סתמי – כך בעצם תחווה את החיים: כרולטה רוסית אחת גדולה..
אם תימנע- כך תגיב אליך המציאות: בהסתר, בהימנעות..
אם תהיה קשה..אכן..החיים יהיו קשים.

אולי זהו הלימוד הנוקב של היחסים כיחסי מראה, השתקפות זה במימי האגם של זה
והאחריות הגדולה הנלמדת בשל כך.

המפגש העצמתי עם מגבלות הקיום מכריח את האדם ל"חוסר אונים יצירתי": המפתח לחיים טובים נמצא בנכונות לקבל את המגבלה אשר משאלת השליטה מתכחשת לה, לשמוט.
והמציאות פועלת, מגיבה לא מתוך נקם ולא מתוך כעס. פשוט כי זו התוצאה .
ואולי כל ביטויי העלבון והכעס אכן מספרים על מערכת יחסים מלאת תשוקה ועוצמה של אומה ואלוהיה שכרתו ביניהם ברית, והם מוזמנים להתאמן בהתבוננות.. בשיקוף ובשמיטה..אחת לשבוע, אחת לשבע שנים.. תוך כדי זה שהם נמצאים בתהליך הקסום הזה של המאמץ המשותף בבניית הברית ביניהם.

חזק חזק ונתחזק (עד כאן ספר ויקרא)