על דברי תוכחה שיש לקוראם בקול גדול, לפני שיהיה מאוחר מידי.
שולי אייזקס

שתי הפרשיות שלפנינו נקראות מחוברות וחותמות את ספר ויקרא, הוא ספר תורת הכהנים. ואולם, לא עסקי קדושת כהונה יש בהן, אלא ענייני התקדשותם של ישראל לבני אדם – בדרך של שמירת השמיטה, בקריאה לזהירות גדולה באיש אשר נשאר ללא רכוש, ובבחירת ישראל – בין הטוב שמזמן קיום הברית עם האל, ובין הרע הנובע מהפרת ברית זו וממילא גורר אחריו שואה איומה של חורבן, מחלות ומוות. והדברים קשים ונוראים ונוהגים לקרוא אותם בקול ענות חלש, מפחד ומזעזוע.
פרשת בהר פותחת במילים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה': (ויקרא, כ"ה,א- ב). ומסביר ר' ישמעאל כי בני ישראל, בהתחייבותם "לעשות ולשמוע" את דברי התורה נשבעו על פרשות אלו של בהר ובחקותי:
"ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז')
אבל לא שמענו מהיכן קרא באזניהם?.. רבי ישמעאל אומר: בתחילת העניין מה הוא אומר? "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך"..(ויקרא כ"ה, א – ג') – שמטים ויובלות ברכות וקללות. בסוף העניין מה הוא אומר? "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (ויקרא כ"ו, מו).
אמרו: מקבלין אנו עלינו. כיון שראה שקבלו עליהם נטל הדם וזרק על העם, שנאמר " ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה" (שמות כ"ד, ח) – (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, ג')
רבי ישמעאל מניח, כי מצוות השמיטה, כמו גם הציווי להגן על החלש והעני, על האחר, הן אלו שכלולות בתורת ה' בהר סיני, ועל אלו המצוות כרתו ישראל עמו את הברית. זו אולי גם הדרך להבין את שמוזכר באבות דרבי נתן ל"ד:
"גלות בא לעולם על עבודה זרה, ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמיטת הארץ". רוצה לומר, מצוות השמיטה מצטרפת לאחד מן העיקרים הגדולים יותר, והפרתה כהפרכת קיום האל בעולם, כנטילת נפש וכביאה על קרוב משפחה, וממילא מביאה גלות לעולם ומקיאה את יושביה מעמה.
כל כך למה? אולי משום חטא היוהרה, שאין האדם מכיר בכך שלאלוהים כל הארץ ומלואה וכי הנחלות כולן בבעלותו. יתכן גם שהמפר את השמיטה מפר את איזונה הכמוס של האדמה עצמה, שאף היא זקוקה למנוחה. ואולי בשל כך שמצוות השמיטה מצלצלת באזננו בקול תרועה רמה, בקול שופר, ודורשת את תשומת לבנו לכך שלא יופרו זכויותיו הטבעיות של האדם חסר הנחלה, המשתעבד לאדוני הארץ ומאבד דרך כך את חיותו ואישיותו. כך יש לקרוא את הפסוקים המעוררים בי אימה: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ.. וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל.." (כ"ה, כה – כו).
קיומם של השמיטה והיובל, כמו גם שמירת השבת מזמנים את האדם לספור את חייו תוך התייחסות תמידית לאחר. הספירה האישית מתערבבת כאן עם הספירה הכללית ומכריחה את האדם לצאת מתוך עצמו, לערוב לזקוק לו. התורה דורשת מעמנו להיות אחוזים בקשרי קשרים – עם האל, האדמה, האדם ועם איזו תכלית גדולה יותר מזו הנראית לעין. ואולם, עוד אנו מתענגים על הצווים המוסריים הללו באה פרשת בחוקותי וטופחת על פנינו במה שנראה כפנקס חשבונות בלתי נתפס:
" וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה: וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי: אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם.. וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם: (כ"ו, טו – יט).
לא פעם נשאלתי על האלוהים בו אני שמה מבטחי, כיצד אפשר להבין את זעמו בעולם ומדוע נעניק לו אהבת אמת, בה בשעה שמצטייר כאל שדי איום ונורא, קנאי חסר מעצורים, שלא לומר קטנוני עד אימה?! וכי איך אחרת אפשר להבין את הפסוקים? ובאמת קשה ודורש חקירת בטן.
אני קוראת אפוא, שוב ושוב את התוכחה – כמעט בקול – והמילים כבר כמעט ומתנגנות לכלל שירה: "ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי…והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בקרי…והלכתם עמי והלכתי עמכם…" ואני חושבת לעצמי שמשהו כאן בדרך בה מוצגת ההיפרדות, הניכור וההתנתקות של ישראל מאלוהיו איננה משרתת נאמנה את עצמה. אמנם נכון הוא ש"ההליכה של ישראל קרי" עם האל מבטאת הליכה של ארעי, כפי שמזכיר רש"י , הליכה על דרך המקרה שאיננה מציינת מחויבות כלפיו, ברם, אף הליכה ארעית יש בה מקום לתיקון, כל עוד היא הליכה "עם" . אומנם נכון הוא כי "והלכתם עמי והלכתי עמכם" אינו דומה לדרך בה מבטיח הקב"ה לישראל את הבטחותיו הטובות, המתבטאות בכך שילך בתוכם, אך העובדה שישנה הליכה משותפת, גם אם היא אקראית, מזמנת אפשרות למפגש מחודש. וודאי, ישנה כאן דרישה מפורשת ללכת בחוקות האל וזעמו על שינוי כיוון ההליכה, אך מעניינת העובדה כי שורש מילה זו כל כך משמעותי דווקא כאן, כאשר חותמים את הספר ויוצאים ללכת אל המדבר, ואל ספר במדבר, – אל אותו מקום שאינו זרוע ובו אפשר להתקיים רק תוך זיכרון הברית, שנאמר: "זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחריי במדבר" (ירמיה ב,ב). כי מה היא הברית? היא אותה ההבטחה שניתנה לנח עם הקשת, שלא תהיה עוד קטסטרופה והיא אותה ההבטחה שנתנו ישראל לשמור את השמיטה ולזכור את השבת, כמציינת זמן מקודש לעולם, והיזכרות באחר ותמיכה בו. והאלוהים כאן רועם וזועק, דורש קרבתם של ישראל – כי הוא קשור בהם בברית – גם אם ביקשו הם לעזוב אותו והוא צופה את גודל הייסורים, כמו גם את גודל האושר, הטמונים במעשה הברית.
סמיכות הפרשיות הללו מבקשת אולי להצביע על כך כי מי שאיננו שומט את אדמתו ואין בו יראת אלוהים במובן זה שהוא מסוגל להונות את מי שחלש ממנו יוצר לעצמו מציאות של בהלה. האדישות לאחר, ההסתגרות והניצול הציני של הטבע, האדם והברית עם האלוהים מביאה לידי חיים של אימה. זו היא מציאות של עקרות האדמה והשמים: "ושברתי את גאון עזכם ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה"(כ"ו, יט), מציאות המערערת את יסוד הביטחון שיכול לחוש בו רק בעל בית כאשר עולמו חשך בעדו והוא מושלך מבורגנות חייו: "ואתכם אזרה בגויים והריקותי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה"(כ"ו, לג). מציאות של צלמוות בעבורו של אדם אך גם של חיים חדשים בעבורה של האדמה: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה".

ואני רוצה לצעוק כאן, ברשותכם, אחר אשר ראיתי גם אני את שארע בצומת אזור ובאצטדיון טדי, ושם נעזבו אנשים לנפשם, וגואל אין להם, (ולא כפי שפירש רש"י על הפסוק: "וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים?) ששמטנו את עצמנו לדעת ואנו תשושי נפש ונעזבים לעצמנו והפרנו כל ברית שיש בה עוד רוח חיים. ויש אדם מישראל שאין לו גואל ולא גאולה וכולנו התמכרנו לבדידות ולאנונימיות שממילא אינה יודעת הליכה מהי, קל וחומר הליכה בשניים, והיא כולה סוג של עקרות ומעצור.
וביני לבין עצמי אני חושבת :"לעזאזל הכל – למי אני פונה פה? הרי ממילא אלו שממשיכים לנסוע, כאילו היה המת רק עוד מפגע מקומי שיש לעקוף, וממילא אלו שפרצו אל המגרש ורמסו חיים את הנערים – ימשיכו בשלהם – ואנחנו אנה אנו באים?