המעשה בבלעם ואתונו עומד מחוץ לסדרת המאורעות המתוארים בשמות-במדבר. הוא לא מתרחש בתוך מחנה ישראל, וישראל כלל אינם נוטלים בו חלק. חריגותו של מעשה בלעם מתבטאת גם באופיו המופלא.

ברבים מסיפורי המקרא נשברת חוקיות הטבע: הים נחצה, מים יוצאים מסלע ומן יורד משמים. אבל בכל המקרים הללו, הנס מתרחש כדי לפצות על מגבלות הטבע. הים נקרע כי זהו המוצא היחיד לבני ישראל מפני המצרים הרודפים, המן ירד משמים והמים נבעו מהסלע כדי שלעם היוצא למדבר יהיה מזון ומשקה. אבל במעשה זה הניסיות היא החוקיות עצמה. לכן, ברור לכל המעורבים בדבר – בלק, בלעם ואלוהים שאם בלעם יקלל – ישראל יקוללו. בכל המקרים בהם בלעם רוצה לקלל יוצאות מפיו מילות ברכה, ודמויות המשנה בספור הן מלאך נגלה לעין ואתון מדברת.

במבט ראשון, הקשר בין מעשה זה לבין הקו העלילתי הראשי של ספר במדבר הוא בכך שיש כאן הוכחה לאהבת ה' לישראל ולתמיכתו בהם, וכן לאפקט של יציאת מצרים והמסע במדבר על עמי ארץ ישראל וסביבתה. וכך, יראתו של מואב מישראל מזכירה את דברי רחב על יראת עמי כנען. אבל נראה לי שיש כאן קשר מהותי יותר. מבט שני מגלה שיש נושא משותף למעשה זה ולפרשיות שקדמו לו בספר במדבר – המתח בין בחירות אנושיות ורצון האלוהים.

הדמות המרכזית בסיפור המופלא המתרחש בנופים רחוקים, היא גם הדמות המרכזית בכל הסיפורים הקודמים בספר במדבר – הנפש. נפשו של הפרט, על יצריה, יכולתה לבחור והתוצאות שהיא נושאת בהן בשל בחירות מוטעות. הנתונים המופלאים של הספור, מלאכים נושאי חרב, קוסמים מקללים ואתון מדברת, רק מדגישים שאחרי הכול, גם בתפאורה ססגונית זו, נפשו של בלעם היא המניע הראשי של העלילה.

הנפש הבוחרת והנושאת באחריות לתוצאות מעשיה היא הנושא הראשי של המקרא, מאז אכלו אדם וחוה מפרי העץ, ומאז נאמר לקין – הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ (בראשית פרק ד,ז). אבל מה שמאפיין את סיפורי ספר במדבר הוא המתח בין בחירות הנעשות ברמת נפש הפרט לבין תוכניתו של אלוהים להוליך את ישראל לכנען. תאוות העם לבשר (פרק י'), קנאתם של מרים ואהרון במשה (פרק יב), פחדם של המרגלים (פרק יג), יצר הכבוד של קורח ובני עדתו (פרק טז), וחוסר סבלנותו של משה (פרק כ') – כל אלו משובצים בסאגה הגדולה של המסע במדבר עד לסיפה של הארץ.

השיבוץ נושא בעיות ומתחים, כי הכרעות הפרט מקלקלות את התוכנית האלוהית הגדולה. ועל כן שאלת העומק שספר במדבר פותח היא – איך החירות האנושית והיכולת האלוהית מתיישבות זו עם זו? תאוות בשר עיכבה את השלב הראשון של המסע, קנאת אחים יצרה עיכוב נוסף, התנהגותם של המרגלים ותגובת ישראל כמעט וגרמו להכחדת העם, ועיכבו את הכניסה לארץ בשנים רבות, כעסו של משה ביטל את האפשרות הרצויה מלכתחילה – שהוא יביא את העם לארץ, ניתן לדמיין תקלות אפשריות אחרות שאומנם לא קרו, אבל עצם אפשרות קיומן מערערת לכאורה את עיקרון השליטה האלוהית בעולם.

הקוד המקיים את חירות הפרט ואת היכולת האלוהית גם יחד מצוי בפרשה זו. המדרש הצביע על כך באומרו –
"אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם" מיכן את למד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו שמתחלה נאמר לו לא תלך כיון שהעיז פניו להלוך הלך, שכן כתיב ויחר אף אלהים כי הולך הוא אמר לו הקב"ה רשע איני חפץ באיבודן של רשעים, הואיל ואת רוצה לילך ליאבד מן העולם קום לך. (מדרש במדבר רבה, פרשה כ')

הדרש יוצא כנראה מן הסתירה בין שני משפטים סמוכים בדברי בלעם –
וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה:וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי:

הסתירה היא לא בהחלטתו של בלעם לעכב את השליחים. החלטה זו עשויה להתבסס על שיקול ריאליסטי. בלעם פועל כמי שממלא תפקיד מדרג שני במערכת שבראשה מנכ"ל חזק אבל בעל-גחמות. מי יודע? אולי ישנה את דעתו? הסתירה היא בכך שהתנהגות זו הופכת למליצה נבובה את הביטוי ה' אֱלֹהָי. כך אין מתנהגים כלפי האלוהים. ה' מגיב במשפט הפותח לבלעם אפשרות לחזור בו –
וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה:

ה'אִם' מכיל בתוכו את כל הענין- וכי אין אלוהים יודע שהאנשים באו לקרוא לבלעם, מהו 'אם'? אלוהים מיתמם באומרו 'אם', ובכך הוא מאפשר לבלעם לעשות את אשר ברצונו. אומנם הוא מזהיר – אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה: אבל בלעם, האחוז תאוות ממון וכבוד, נחוש בדעתו ומעדיף להתעלם מהאזהרה ולקוות לפרצה דחוקה נוספת שיוכל לעבור בה איכשהו. אלוהים, הבטוח בעצמו והיודע שהדברים יתנהלו לפי רצונו, מאפשר לו ללכת בדרכו.

המדרש מוסיף – "…העלים הקדוש ברוך הוא ממנו שהליכתו מאבדתו מן העולם, זהו שכתוב: 'הולך אחריה פתאום כשור אל טבח יבא עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח' (משלי פרק ז'), העלים הקדוש ברוך הוא מן בלעם הרשע עד שהלך ואיבד את נפשו.."
באמירה זו מחדד המדרש שעמדתו של הקב"ה כלפי בלעם אינה פסיבית גרידא. כשאלוהים מתגלה לבלעם שנית ומתיר לו ללכת הוא יוצר עבורו פיתוי, מעורר את הרושם – המוטעה – שהוא עשוי אולי להצליח וכך מוסיף רוח גבית לריצתו של בלעם אל אובדנו.

אם נחזר מכאן להקשר הכולל של סיפורי המדבר, מסתבר כך – הקב"ה קובע את היעד, אבל יש כמה דרכים להגיע אליו. והאדם הוא הקובע את הדרך. הוא המחליט האם יגיע לארץ במסלול הקצר תוך כמה חודשים, או בדרך עוקפת, תוך ארבעים שנה. הוא המחליט, כמו משה במי מריבה, אם ישראל יגיעו לארץ איתו או בלעדיו. אלוהים מגיב להחלטות האדם באופן עדין, סמוי, אבל פעיל מאוד. הוא לא רק מאפשר לאדם ללכת בדרך בה בחר. הוא מוליך אותו בה.

אולי ברוח מדרש זה, קבעו חז"ל תפלה למי שמהלך בדרך, אולי גם בדרכי החיים, ותקנו לומר בה – "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתוליכנו לשלום".

שבת שלום!