לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם: לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ:

(דברים פרק כב', א' – ד')

אומר המדרש (ספרי דברים רכב' ): " "והתעלמת מהם", פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם. כיצד, היה כהן והיא בבית הקברות או שהיה זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה שלו מרובה משל חבירו פטור. לכך נאמר "והתעלמת", פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם."

'והתעלמת' נאמר בדיני השבת אבידה – פעמים שאתה מתעלם, מעמדך, חולשתך מביאה לעצימת עיניים.

האם מותר להתעלם ממצוקת החלשים ?

ממצוקת העורף ?

עמינו ידוע בכינוי 'עם קשה עורף' – האומנם הוא קשה, מסתבר שהעורף רגיש למדי ואולי הכוונה 'עם מפנה עורף ל…'?

פרשת כי תצא ממשיכה לכאורה לעסוק בדיני מלחמה אך בעוד פרשת שופטים עסקה בדיני מלחמה חיצונית, שחרור חיילים ביציאה למלחמה בשל סיבות אישיות, קריאה לשלום, לא לכרות עצי פרי… הפרשה עוברת לדון במחיר המלחמה, במלחמה פנים חברתית, בהם מתן היתר לנשיאת שבויה 'אישה יפת תואר' – מי רשאי למנוע מחייל שלחם מלקחת שלל, המערכת מאפשרת, אך במקביל מודיעים לנו מה יהיה המחיר, שתי נשים האחת שנואה והאחת אהובה, בן סורר ומורה ומכאן למשפט מוות.

נראה שמכאן ואילך הפרשה עוברת לתיקון, לאפשרות המאבק במחיר ההתפוררות וההתחלה תהיה בפיתוח דיני השבת אבידה, התנהגות זו מלמדת ומפתחת התייחסות חיובית לאחר, לקיחת אחריות.

הרב אלשיך (תורת משה) שואל האם ההיתר לשאת שבויה, אישה יפת תואר הוא בשל הנימוק שהיא 'אבידה', תינוקת שנשבתה ? אני מציל, גואל אותה ?

ובלשונו: "והנה היה מקום יאמר איש הלא לטובה יחשב לי, כי הלא גויי הארץ גם הם לה' המה כי הוא בראם, וכל הנפשות אשר חוץ מתורת ה' הנה לאבודות מאדוניהם יתברך יחשבו. ואם כן למה לא יחשבני הוא יתברך לקונה נפש אבודה שהסירותי נפש אחד מהבלי נכר והבאתיה תחת כנפי השכינה. והלא למשיב אבידה אחשב כי הבאתי אבידתו לאדוניה הוא יתברך כי אדון הכל הוא.

ולמה יאמר כי אשר לא טוב עשיתי ויפקוד עלי עוון האישה הזאת וייסרני מלכת בדרך הזה עוד. ואם חשקתי בה להנאתי, תצא הפסד זה בשכר אשר קניתי נפש לה'.

לזה סמך ואמר "לא תראה את שור אחיך… והתעלמת…". לומר, לא ימשך ממך מזה ללמוד שאם תראה את שור אחיך וכו' שתתעלם כי תאמר שאין חפצו יתברך בהשיב אבידה לבעלים. וזה אומרו "לא תראה…" מלשון שלילה, לומר "לא תראה והתעלמת", על מה שאמרתי למעלה:

וטעם העניין רמז בדבריו יתברך לומר איני מצווה לך להשיב אבידה אלא במה שהיה לאחיך ואבד ממנו אך לא מה שלא היה לאחיך, כלומר והיפת תואר ההיא לא לה' הייתה שנאבדה אחר כך ממנו שתשיבנה.

וזה משתי בחינות. אחת, כי מכרן הוא יתברך שבעים אומות מ"ה לשבעים שרים ולקח לעצמו את ישראל, שנית, כמאמרם ז"ל (תנחומא כי תשא כא) שבצאת הערב רב עם ישראל ממצרים חשב משה כי טוב הדבר להביא נפשות רבות תחת כנפי השכינה, ואמר לו הקב"ה אין לי חפץ בהם. ואתה שאמרת כי טוב הדבר תראה כי לא טובה תבוא מהם כאשר היה.

כלל הדברים שאין זו השבת אבידה לבעלים מהבחינה שכתבנו כי לא לה' המה ונאבדו.

וזה רמז באומרו "לא תראה את שור אחיך וגו' והתעלמת", לומר לא אמרתי אלא במה שהיה לאחיך ונדח ממנו, אך לא במה שלא היה לאחיך כענין היפת תואר כמדובר:

ולענין הכתובים אומר כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל במצות 'ואהבת לרעך כמוך' ולהשרישו בה קו לקו, עם היות שקשה הדבר בעיני בני אדם לייגע בעד זולתם, כי מי יראה אבידת אחיו שורו או חמורו ויהיה מחמר אחריו עד גשתו עד אחיו ויניח כל עסקיו. על כן אמרה תורה "לא תראה את שורו או את שיו נדחים והתעלמת מהם", בטבעך כי כן דרך בני אדם, כי אם "השב תשיבם", כלומר השב פעם אחת ואחר כך תשיב פעם אחרת אם יצטרך. כי בראשונה על הכרח צווי התורה ואחר כך אתה תשיבם מעצמך, כל כך תחפוץ עשות רצוני כי עשית המצוה פעם אחת תגרור להיטיב לבך לעשותה פעם שנית,

וגם אם לא קרוב אחיך תשמרנו בביתך עד דרוש אחיך אותו,

והנה עד כה עשית המצוה בבהמה טהורה שלא ירע בעיניך באמור כי נוסף על השבת אבידה גם יכמרו רחמיו על בהמה טהורה ליטפל בהן בל ישארו נדחים. אך עתה אחר שהחלות לעשות מצוה זו בטהורים מובטחני בך שוכן תעשה לחמורו עם שהיא בהמה טמאה. ועדיין אפשר שיהיה רצון טוב במצוה למה שהוא בעל חי משום צער בעלי חיים, אך מזה ימשך לך שוכן תעשה לשמלתו,

ואחרי ששילשת במצווה מאז דע לך שכל כך תהיה מושרש ומלומד במצוה שמעצמך לא תוכל להתעלם, שאפילו יהיו לך עסקים רבים או תהיה זקן ואינו לפי כבודך לא תאמר פטור אני. כל כך תהיה המצווה חביבה בעיניך שלא תוכל להתעלם מעצמך ותעשנה:"

תפקידם של המצוות לפעול בשל המֶצָווה, אך לאחר זמן אמורות הן להפוך לטבע שני, לעזור לפתח קהילה בה מתקיים 'ואהבת לרעך כמוך'.

מכאן לחתימת הפרשה בצו 'זכור', צו שלכאורה סותר את מצוות אהבת האדם.

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח: (דברים כה', יז' – יט')

מה צריך לזכור? מה עשה עמלק ועל מה 'זכה' לקבל ציווי זה של "זכור"?

מעניין לראות שבפרשה זו (כי תצא, דברים כד', ח'-ט') ישנו ציווי נוסף של "זכור", והוא:

הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:

מה עלינו לזכור לגבי מרים (במדבר יב')?

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח… …וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת:"

ברור שאין אנו נדרשים לזכור את הצרעת כי אם את "ותדבר", העונש על הוצאת שם רע הוא צרעת ! ברם אין אנו מעוניינים להשחיר את פניה של מרים ולכן אין מזכירים ישירות את חטאה אלא מציינים את עונשה ולכולם ברור מה צריך לזכור.

אם כן מה יהיה הפירוש לגבי "זכור את אשר עשה לך עמלק"? מה צריך לזכור ?

על כך כותב רש"י בעקבות המדרש: "זכור את אשר עשה לך – אם שקרת במידות ובמשקלות הוי דואג מגירוי האויב, שנאמר: (משלי יא א) "מאזני מרמה תועבת ה'", וכתיב בתריה (וכתוב אחר כך): "בא זדון ויבא קלון"."

המדרש דורש את סמיכות הפרשות, מה נאמר כהקדמה ל"זכור" (דברים כה', יג'-טז'):

לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל.

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם…

וזה לשון המדרש (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פרשה ג'):

"ר' בניי בשם ר' הונא פתח: "מאזני מרמה תועבת ה'" (משלי יא, א). א"ר בניי בשם ר' הונא אם ראית דור שמידותיו של שקר, דע שהמלכות באה ומתגרה באותו הדור. ומה טעמא, "מאזני מרמה תועבת ה' " (משלי י"א), מה כתיב בתריה (אח"כ, בסוף הפסוק): "בא זדון ויבא קלון" (משלי י"א)…

א"ר לוי: אף משה רמזה לישראל מן התורה, "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה, גדולה וקטנה". (דברים כה: יג – יד). אם עשית כן, דע שהמלכות באה ומתגרה באותו הדור. ומה טעמא? "כי תועבת ה' כל עושה אלה" וגו' (דברים כ"ה, טז'), מה כתיב בתריה, "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כ"ה, י"ז)."

סמיכות הפרשיות מלמדת אותנו שאין צו לזכור את המלחמה בעמלק כי אם עלינו לברר את הסיבה לבואו, מדוע מגיע עמלק-אויב?

עמלק בא כרמז, כסימפטום, האויב תוקף כאשר החברה מפוררת, כתגובה למציאות בא קיים שקר במידות ובמשקלות, כלומר האויב החיצוני מתריע על כך שהאדם בחברה מעוניין אך ורק בהצלחתו הרגעית ואפילו על חשבון הזולת, מעשה מעין זה מזמין את האויב להמשיך ולפורר חברה שכזו מבחוץ, האויב בא על מנת להזהיר ולהתריע.

לכן:

זכור – לא תשכח, לא תוכל להתעלם, אל תתעלם ממצוקת האישה שנפלה בשבי, אל תתעלם ממצבה של אשתך הנאלצת לחיות במחיצת אישה נוספת

'זכור את' כל – 'כל הנחשלים אחריך' – זכור שהחברה נבחנת בהתנהגותה לחוליות החלשות ובכך נמדדת חוסנה של החברה. האויב הנו תמרור אזהרה – אל תשכח !