(ב) אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: (ג) וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: (ד) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם:
(ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: (ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם: (ז) וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ:(דברים י"ב)

פרק י"ב הוא הפרק המכונן של מה שנקרא במחקר – אחדות הפולחן. הפרק קובע ארבע פעמים רצופות, באריכות דברים, שיש מקום אחד ויחיד בו יש לעבוד את האל – בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.
פרק י"ב הוא גם אחד הפרקים המרכזיים בהם נערכת מלחמה בפולחנים אחרים, דרכים אחרות לעבוד את האל, הנקוטות בידי בני עמים אחרים. בפסוקי הפתיחה א-ג מצווה התורה על הרס מקומות הפולחן, ובפסוקי הסיום כט-לא היא מצווה להתרחק מדרכי הפולחן הנקוטות בידם.
צירוף שני נושאים אלו זה לזה הוא מתכון בדוק למלחמות דת-לאום הנערכות סביב שני מוקדים – המקום המקודש עליו מתחרים בני דתות שונות והמעשה המקודש שעל אופיו חלוקות הדעות, והמקודש לאחד – משוקץ למשנהו.
משום כך, קורא מודרני החי בימים אלו בארץ הזאת רווית מאבקי דת-לאום, החל מסכסוך הכותל בתרפ"ט וכלה באי-היכולת להתפשר על ה"אגן הקדוש" במשא ומתן הישראלי-פלשתיני בשנים האחרונות, נתקף בחוסר סבלנות ואולי אף בחוסר סובלנות בקוראו את הפרק הזה.
לו לפחות היה לדברים הללו פשר ! היש משמעות לקנאות ?
הבה נרד לפרטיה:
המקרא אינו אומר שירושלים היא המקום בו יש להקים את המקדש. ירושלים נבחרה על ידי המלך דוד (ראה שמואל ב פרק ו-ז, וראה תהלים קל"ב). המקרא רק אומר שעבודת האל תיערך במקום בו ה' יבחר. אם נלך הלאה עם דברים אלו – אין כאן טעם וסיבה לבחירה הזו, אין גם הבטחה שהיא תתמיד, יתכן שכל פעם יבחר ה' במקום אחר. הרי ה' נודע במקרא בשרירותיות של בחירותיו, כך למשל –

לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים:
כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם: (דברים פרק ז')

ולענייננו: המקום בו תהיה עבודת האל הוא המקום הנחשק על ידו,
וכך גם לגבי דרכי עבודתו – דרכי הגויים מכונות תועבה – ביטוי שלא בא מהמרחב של מותר – אסור, או של נכון – לא נכון אלא ממרחב הרבה יותר אמוציונלי. ואילו עבודת האלהים על ידי בני עמו מתוארת כ –

תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם
לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: (דברים יא)

כלומר , האל אוהב או שונא מעשים הנעשים על ידי בני אדם לשמו ולמענו.
המקבילה ביחסי אנוש לכך היא יחסי אהבה. שרות שעושה אדם אוהב לאהוב נפשו אינו נמדד בקטגוריות של נכון / לא נכון, ומקום החיזור לא נבחר משיקולים כלכליים או חברתיים. המקום והמעשים הנעשים בו, נקבעים בדיאלוג בין בני הזוג.
בתלמוד יש ביטוי מרשים לתפיסה זו –

ההוא דהוה קאמר ואזיל: (=אדם שהיה הולך ואומר ,[לבת זוגו] )
כי רחימתין הוה עזיזא – אפותיא דספסירא שכיבן, (=כשאהבתנו הייתה עזה, שכבנו על חוד הסכין)
השתא דלא עזיזא רחימתין פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן (=עכשיו שאינה עזה, מיטה של ששים טפחים לא מספיקה)
אמר רב הונא: קראי כתיבי, (=רב הונא ששמע את השיחה אמר שהדברים מוכחים בכתובים)
כתיב: 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת' ותניא: 'ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה' (=לגבי המשכן נאמר שמקום האלהים מעל הכפורת וממדיה עשרה טפחים, כלומר , די לאלהים במקום מפגש שממדיו מצומצמים מאוד)
וכתיב: 'והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו'
(עתה לא די לבני ישראל ולקב"ה במקום מפגש שממדיו טפח)
ולבסוף כתיב: 'כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי איזה בית אשר תבנו לי' (ישעיהו ס"ו)
(אין כלל אפשרות למצוא מקום אחד מסוים)

(תלמוד בבלי, סנהדרין, דף ז')

רב הונא כלל אינו מתפעל מההפשטה האינסופית שמבטא ישעיהו. מבחינתו יחס כזה מבטא משבר במערכת היחסים. אהבה קשורה תמיד במגע קונקרטי.
עתה מובן פסוק הפתיחה –
(א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ
אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ
כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה:

החוקים הם אלו שיש לעשותם בארץ, בחומר, בחיים על פני האדמה. זוהי תורה חושנית, המחוברת לחיים.

סצנת הפתיחה של הפרשה מרכזת את כל המוטיבים שפגשנו –
(כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: (כז) אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: (כח) וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: (כט) וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל: (ל) הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה:

הברכה והקללה אינם מושגים מופשטים, אפשר לתת אותן, להניח אותן. מהויות מוחשיות אלו קרובות זו לזו, מקומן על שני הרים הסמוכים זה לזה בטבורה של אותה ארץ פלאית "בעבר הירדן אחרי" (ראו רש"י במקום המסביר כך את פיסוק הפסוק) על דרך מבוא השמש.