ספר דברים הוא ספרו של משה. לא עוד גמגום, ערלות שפתיים, 'לא איש דברים אנוכי', אלא ספר שלם של משה המדבר, דיבור מדויק -דיבור היוצר מציאות.
משה סוקר את הסיפור כולו. משנה תורה. העליות, הירידות, תלאות הדרך, כאבי המדבר- תקוות הכניסה לארץ, סכנת גבהות הלב. אסון השכחה. ויש לו בהחלט מה לומר בתום ארבעים שנות מדבר, ערב הכניסה לארץ.
משה הוא העניו מכל אדם, היודע את סוד היות "כלי" מאפשר לאחרים, ללא אגו, היודע במדויק את תפקידו כרועה של דור המדבר.
והנה, האיש משה-כואב פתאום כאב פרטי גדול:
(כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:
(כד) אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ:
(כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן:
(כו) וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:
(כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה:
(כח) וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:
(כט) וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר:

ממש ניתן להרגיש את ה'גיא' העמוק מלא כאב של משה רבינו ה'פעור' פה למול הארץ המובטחת.
ופתאום יש לו רצון פרטי…

זה שנים אני מדמיין מפגש בין משה רבינו ודוד המלך. בין נביא דור המדבר, לבין המלך הארצי. בין הבכיר לשבט לוי, לבכיר משבט יהודה.
הצד הדומה- משה לא זוכה להיכנס לארץ. דוד לא זוכה לבנות בית המקדש. שניהם באים מרעיית צאן.

היה זה הלל צייטלין הי"ד, בניתוחו המענין את סיבת העובדה שאלוהים מקבל מנחתו של הבל על פני קרבנו של קין, שעשה אבחנה מרתקת בין רועה הצאן (הבל) ועובד האדמה (קין):
"… כתבי הקודש מבכרים את עבודת המרעה על עבודת האדמה, לא מפני שעבודת המרעה מקרבת את האדם לבוראו ועבודת האדמה מרחקת אותו ממנו, כי אם מפני שעבודת האדמה קשורה היא במושג הקניין הפרטי של העובד, ואין כתבי הקודש מודים בזכות שיש לו לאדם הפרטי על האדמה, בלתי אם בהגבלות ידועות ובתנאים ידועים…. חטאו של קין היה חטא קניין האדמה, מה שהוא אומר: אדמה זו שלי היא לנצח ואין לאחרים שום חלק בה…" ( צייטלין -ספרן של יחידים)
עובד האדמה עשוי לשכוח את השמים כשפניו לעבודת הארץ. חשש של כוח ובעלות. העדר נדיבות. לעומת רועה הצאן הנמצא בתנועה מתמדת. דאגתו לבעל חיים לעומת גידולי שדה, פותח שערי לב של איכתפיות ונתינה. (דברים דומים אומר הרש"ר הירש בבראשית פרק ג).
ולכן רבים רבים ממנהיגנו באים אחר הצאן.
לעיתים השיח ב'קולות' סביב רועה הצאן לעומת עובד האדמה- מתפתח לכדי שיח בין יהדות ישראל ליהדות הגולה. יהדות הגולה מתגאה בתנועתה אחר הצאן. אי חיבורה ל'מקום' מאפשרת יצירה ובחירה חופשית יותר. שני בתי המקדש חרבו מפאת היותנו 'עובדי אדמה- שוכחי אל'.
ואולם אני מבקש לחלוק על צייטלין. להבנתי-האתגר של החיים הוא 'להיכנס לארץ', להיות עובד אדמה – ולא לשכוח את הדרך. את יציאת מצרים והמדבר. זהו יסוד ספר דברים החוזר על הפזמון "כי תבואו אל הארץ"- השמר לך פן תשכח…עבורי זה פשר הציונות. היכולת להגיע לארץ המובטחת- ולעבוד אדמה בתודעת רועה צאן. "…כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה). איך ליצור בעולם , תוך תחושת גרות, וידיעה כי יסוד הארעיות- היא מקור הברכה.
וחזרה לזירה של משה ודוד.
משה הוא איש האלוהים. איש ממש. של אלוהים. ברור כי כך הוא רואה ייעודו. אין לו זוגיות ארצית. על זה כעסו אהרן ומרים בדברם בו לרעה (במדבר יב). ואולם משה זוכה לתגובת ה' "לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ,ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט, ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי משה!" (שם). משה הוא נאמן. תמונת ה' יביט. ברורה היא ראייתו.'ה' הוא נחלתו'. ודקות לפני מותו " ויעל משה מערבות מואב אל מול הר נבו…ויראהו ה' את כל הארץ…ויאמר ה' אליו: זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר, לזרעך אתננה, הראיתיך בעיניך, ושמה לא תעבור. וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'" (דברים לד) ומוסיף רשי מילה קטנה 'בנשיקה'. מות נשיקה ממש. לא היה אדם עלי אדמות שזכה לקרבה מאיכות זו עם הקב"ה. לא שייך שמשה רבנו ייכנס לארץ. כל ענינו באפשור האחרים שסביבו. העם מחד, הקב"ה מאידך.. גדול מובילי התהליך. נביא הדרך. לא שייך לו- שיגיע. ושמא במותו –הבין איזה מתנה היתה לו בזוגיותו עם הקב"ה. שמא אדם כמשה מספיקה לו ראיית הארץ מרחוק- ומיתת נשיקה.
אינני בטוח. כי משה נותר 'רועה צאן' כל חייו. כל חייו הוא 'מאפשר' לאחרים. רק איכות הצאן משתנה. והדברים נאמרים לא רק כלפי העם שיצא ממצרים. לפעמים הוא יודע איך לשחרר הקב"ה מכעסו וקנאותו. הוא 'מאפשר תנועה פנימית' במשרה מלאה. זה סוג מיוחד של ענוה בעלת איכות יוצאת דופן, שעליה נאמר "והאיש משה ענו מכל אדם אשר על פני האדמה". משה הוא תופעה חד פעמית. ללא זרע חי וקיים, גם כפשוטו וגם כמדרשו. כאמור-ה' הוא נחלתו. יש שיגידו 'כמה עוצמה-כמה שלווה', ויש שיגידו 'כמה כאב'. ושמא אלו ואלו-דברי אלוהים חיים.
דוד בא מהצאן אך 'נכנס לארץ'. תנועתו בחיים. מכיר מושג הכח, הריבונות של עובד האדמה. בהרבה ממופעיו- יודע הוא להתבונן בשמים כמקור ההצלחה. מבין את האתגר של עובד האדמה. כך עם גלית. כך למשך רוב שנות מלכותו. על דוד נאמר הפסוק הבא: "ויאמר נתן אל המלך: כל אשר בלבבך –לך עשה כי ה' עימך" (שמואל ב-ז). מדהים. וכי יש ברכה יותר יפה שיכול אדם לברך ולהתברך בה? שרצון הלב שלנו יהיה רצון ה'!
הזוגיות הארצית יקרה לו לדוד. לפעמים עולה לו ביוקר. חטא. נפילה. תיקון. והרבה כאב. ואולם 'דוד מלך ישראל חי וקיים'. דוד ייזכר כחוטא גדול- אך כמי שהביא לעולם את דינמיות התיקון. זוהי חיותו –זהו קיומו. בדוד יעסקו במשך הדורות. פניו יתחלפו. לעיתים יהיה ראש ישיבה אצל חז"ל, ולעיתים -גדול מביני התנועה המגדרית אצל חכמי הזוהר.
דוד יהיה נעים זמירות ישראל. המסורת תיחס לו את כתיבת ספר תהילים. אותו ספר המדבר על צורות כאלה מגוונות ורבות פנים של קשר אדם ואלוהים. כמה מתאים לו לדוד.
על דוד נאמר במדרש: "הוא עדינו העצני – כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ"… (מסכת מועד קטן טז, ע"ב) זהו המתח שבין כח לענוה, בין זכריות ונקביות, בין שליטה ושמיטה. דוד- זוכה לריקוד החיים.
יהי רצון- שנבין את סודו של משה. את כח רעיית הצאן. אותו 'כלי' המאפשר. נפגוש אותו בתוכנו. ונזכה לגעת ביסודו של דוד. הנכנס לארץ, לארצות החיים. שנזכה לרקוד.