פרשת חוקת פותחת ב'חוק' ללא הסבר, 'חוק פרה אדומה'. מיד לאחר חוק זה מסופר על מות מרים ועל כך שמשה מכה בסלע ואינו מדבר, 'חטאו'/ חטאם של משה ואהרון מביא לכך שאין הם זוכים להיכנס אל הארץ המובטחת, מה ניתן ללמוד מסמיכות פרשיות אלו?
נעיין במקומה של מרים בתודעת העם ובכוחו של העם – כאשר הוא רוצה.
מרים נענשה בצרעת על 'דיבורה' על משה, וחויבה בהסגר מחוץ למחנה ועל כך נאמר:
" וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" (במדבר יב' טו')
לעומת צעקת/תפילת משה בבקשו להכנס לארץ– העם לא נסע עד היאסף מרים. מה כוונת הכתוב שהעם לא נסע ? המסע במדבר היה בעקבות הענן (במדבר ט', טו' – כג' ) ? "… וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ…" לכן ניתן לומר ש'העם לא נסע' – הענן עלה ממקומו וה' רצה לבחון את העם האם ישאירו את מרים מאחור או שיחכו לה. העם אכן המתין למרים והצביע ברגליו.
מעשה זה של העם מקבל נופך נוסף כאשר בוחנים את התנהגות העם כאשר נגזר על משה שלא להיכנס לארץ, העם לא נענה למשה, ואינו פונה לה' שיפר את גזר הדין.
בלשון המדרש אומר משה – 'ולא נתן לכם לב לדעת ', מדוע אתם, העם, אינכם פועלים בכוחכם למעני? (מדרש דברים רבה ז', י', כי תבא ) "דבר אחר, 'ולא נתן לכם לב לדעת' א"ר שמואל בר נחמני בשביל עצמו א"ל משה את הדבר הזה… א"ר שמואל בר יצחק כיון שנטה משה למות ולא בקשו עליו רחמים שיכנס לארץ כנס אותן והתחיל מוכיחן, אמר להם: אחד פדה ס' רבוא בעגל וס' רבוא לא היו יכולין לפדות אדם אחד הרי "ולא נתן ה' לכם לב לדעת" אמר להם: אי אתם זכורים כל מה שהנהגתי אתכם במדבר שנאמר: (דברים כט) "ואולך אתכם מ' שנה במדבר" וגו'.
בפרשה מספר נושאים המופיעים בסדר הבא: פרה אדומה – החוק , מות מרים , חטא משה! הכאת הסלע, מות אהרון – מי מריבה, מלחמה בכנעני, הנחשים – נחש הנחושת, שליחת מלאכים לסיחון והמלחמה בו. האמנם רק סמיכות פרשיות אקראית?

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל:" (במדבר פרק יט, ב' )
פרשן חסידי מסביר בשם ספרי מוסר "דבפרה אדומה כתיב 'אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול', דיש לדקדק מדוע לא כתב מקודם 'אשר לא עלה עליה עול', כי שכיח יותר שיעלה עליה עול מאשר ימצא בה מום, רק בא לרמז להורות על אדם כי מי שלא נמצא בו מום דהיינו שחושב שכל מעשיו הם ביושר, בוודאי לא עלה עליו עול מלכות שמים." (זכרון נפלאות)
קריאה זו מבינה שחוק פרה אדומה הרי הוא סמל להתנהגות האדם. אכן חוק זה מצביע על כך שהאדם המטהר, הכהן, גורם לטמא להיות טהור, ואילו הוא עצמו נטמא עד הערב. הכהן המטהר יש ויחוש שכוחו רב, הוא המטהר את הטמאים, לכן על מנת למתן את תחושתו נטמא הוא עד הערב.
ה'אש קודש' הרב קלונימוס מפיאצנא כותב בפרשת פרה בשנת תש"ב בגטו וורשא (חודשים מספר לפני שנספה בשואה)– חוק פרה אדומה מלמד על האמונה התמימה! קבלת חוק ללא הבנה, עלינו לקבל ולהאמין בדבר ה', "אין להרהר רק להאמין שכיון שכך ה' עושה כן צריך להיות, ובזה הפרה מטהרת וגם מכפרת, כיון שנכנסים בכל עצמנו למקווה ומוסרים את כל עצמנו אליו יתברך".

כמה חודשים לאחר דרשתו זו הוא דורש בפרשת חוקת תש"ב – על כוחה של מרים וחטא משה שנעשה בכוונה תחילה על מנת להגיע אל השפע ואל העם. בדרשה זו באה לידי ביטוי תפיסה שונה, החטא בכוחו לקרב, כלומר אי ציות משה לחוק הוא המביא את המים לישראל.
שואל הרב, מדוע נסמכה הכאת הסלע על ידי משה למותה של מרים ולכך שלא היו מים, כלומר מהו הקשר בין חטא משה למות מרים? ומסביר הרב:
כוחה של מרים היה בשל העובדה שקיימה את המצוות למרות שכאישה היא אינה מצווה ובכל זאת עשתה, כלומר לדעתו 'גדול מי שאינו מצווה ועושה ממי שמצווה ועושה', לדעתו כוח תשוקתה העלה את תשוקת העם לעבודת ה' ובתשוקתה זכו לאורות העליונים בעבודת ה'.
והוא כותב: 'אבל משנסתלקה מרים, לא היה להם תשוקה כל כך, לכן לא זכו לקבל אורו של משה ממרום, והוצרך משה רבנו להרכין את עצמו אליהם כדי להעלותם בהתעוררות תשוקה מהם, ואיך הרכין עצמו להם, על ידי חטא שעשה לפי ערכו עימהם'.
הם התלוננו על המים, ומשה רבנו הכה את הסלע פעמיים, אף שה' אמר 'ודברתם'. כנודע בספרים הקדושים 'כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, שבשביל זה מוכרח הצדיק לפעמים לעשות איזה דבר שהוא חטא לפי ערכו כדי לזכות את הרבים.' ממשיך הרבי מפיאסצנא ואומר 'ומסתמא משה רבנו שב תיכף ומיד בתשובה שלימה על זה ואז העלה בזה גם אותם ויצאו מים רבים ושפע וישועה רבה'.
מסביר הרב, משה מכה בסלע וחוטא, מעשה זה היה בכוונה תחילה בשל חוסר יכולתו להתעלות לדרגתה של מרים. כוחה של מרים היה בשבירת הנורמות, למרות שאינה מצווה היא יזמה עשייה, ובשל כוחה הצליחה להעיר ולעורר את העם, לכן משה בבואו למלא את מקום אחותו חייב לחטוא ולהגיע אל העם על מנת לעורר את תשוקתו של העם לה'.

בהמשך הפרשה מתוארת המגפה ועצירתה על ידי נחש הנחושת (במדבר פרק כא' ה' – ט')
על כך אומר התלמוד הבבלי (פסחים נו ע"א): "תנו רבנן: ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו. …כיתת נחש הנחשת – והודו לו …"
התלמוד בחולין (דף ו' ע"ב – ז' ע"א) מוסיף ואומר: "העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו (בשביעית). חברו עליו אחיו ובית אביו, אמרו לו: מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהג בו היתר? דרש להן מקרא זה: (מלכים ב' יח') "וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן", אפשר בא אסא ולא ביערו, בא יהושפט ולא ביערו? והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום! אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו."

רבי יהודה הנשיא מתיר את יבול בית שאן בשנת השמיטה כיבול חוץ לארץ וזאת בשל עדות קדומה על ר' מאיר שכך נהג. לטענת חבריו כיצד מתיר הוא איסור, עונה 'מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו', לעיתים יש צורך בחידוש .

הפרשה חותמת בשליחת מלאכים (לשלום ) לסיחון
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ… (במדבר פרק כא', כא' – כג' )
אך בספר דברים (ב' כד' – כט' ) נאמר: "…רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה… וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ …" כלומר צו לצאת למלחמה ולא קריאה לשלום!
על כך כותב המדרש (דברים רבה ה' יג'): דבר אחר, "ותגזר אומר" (איוב כב') א"ר יהושע דסיכנין בשם רבי לוי כל מה שגזר משה הסכים הקב"ה עמו. כיצד?
…הקב"ה א"ל שילחם עם סיחון שנא' (דברים ב) "והתגר בו מלחמה" והוא לא עשה כן אלא "ואשלח מלאכים" וגו', א"ל הקב"ה כך אמרתי לך להלחם עמו ואתה פתחת בשלום חייך שאני מקיים גזרתך כל מלחמה שיהו הולכים לא יהו פותחים אלא בשלום שנאמר: "כי תקרב אל עיר" וגו'.
מי קיים הפרשה הזאת יהושע בן נון …"
ובלשון מדרש תנאים (ספרי במדבר פיסקא מב') נאמר:
"גדול השלום ושנואה מחלוקת, גדול השלום שאפילו בשעת מלחמה צריכים שלום שנאמר "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ י) "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום ואמת " (דברים ב כו)".

לסיכום בפרשת ה'חוק', חוקת, קריאה למאבק בקונפורמיזם:
א. הפרשה פתחה בחוק המחייב אמונה תמימה, אך גם בחוק הלא מובן, ישנם רמזים על ההתנהגות הרצויה ובעיקר שלא יעלה על דעתך לטעון שאין בך מום.
ב. שבירת החוק על ידי משה , הכאה בסלע ולא קיום הציווי לדבר אל הסלע. מצאנו קריאה של ה'אש קודש' שמעשהו היה בכוונה תחילה על מנת להביא את השפע לבני ישראל בשל מות מרים וכדי להתעלות לרמתה היה עליו להפר את חוק ה'. ניתן לומר שמשה למד על כוחה של מרים מהתנהגות העם שלא נסע כאשר נענשה בצרעת וחיכה למרים .
ג. כיתות 'נחש הנחושת' ע"י חזקיה הפך לסמל וכך דרש רבי ממעשה המלך חזקיה שניתן לבטל את קדושת הארץ ולהתיר את בית שאן בשנת שביעית.
ד. שבירת החוק על ידי משה כאשר קרא לשלום ולא יצא ישר למלחמה כאשר צווה. המדרש קורא את מעשה משה כמלמד את ה' כיצד יש לנהוג .
ה. 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע', עלינו לקיים במחשבה לקראת תיקון !

דומה שמאבק נכון מחייב התבוננות פנימית, מהם המניעים והאם אכן הם טהורים. חובה זו נדרשת מהפרשה בדרשת שמות מקומות החניה במסעות ישראל במדבר.

(יז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ: (יח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה: (יט) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת: (כ) וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן: (במדבר כא')
'באר' ולא בור, 'באר' ולא מעין.
שהרי אותו 'בור סוד שאינו מאבד טיפה' – ר' אליעזר בן הורקנוס נודע בסיפור תנורו של עכנאי. ולא 'מעין נובע' – ר' אלעזר בן ערך, שלא הצטרף לחבריו אלא השתקע באמאוס ולימים נשתכחה תורתו. ה'בור' הוא המסורתן מתקשה לקבל את חידושי בית המדרש ואילו היצירתי המעין הנובע מתקשה בשימור המסורת.
אלא 'שירת הבאר' רצויה שהרי היא השילוב בין 'המסורת' לבין 'החידוש', עליך לחפור בעצמך ולהגיע למקור מים, להגיע אל הנביעה הפנימית ובכך לשלב בין המסורת לחידוש.

התלמוד (בבלי עירובין נד', ובנדרים נה') מספר על רב יוסף שנפגע. רב יוסף נשאל שאלה בדיני ירושה ובעודו מתלבט על תשובה ראויה הגיעה שמועה לאוזניו שהשואל כבר פסק לעצמו. רב יוסף חש ככלי במשחק ונפגע. אותו הרב הפוגע, אשר פסק לעצמו, החליט בערב יום כיפור לבוא ולפייסו. הרב הפוגע מגיע לבית רבו ומביט בשמש המוזג לרבו יין (מוהלו במים), ביקש להחליפו ולמזוג לרבו את יין, רב יוסף הטועם את היין אומר 'מזיגה זו היא של רבא בנו של רב יוסף בר חמא'. (רב יוסף היה עיוור כך שלא היה יכול להבחין בתלמידו אלא בטעימת היין)
נענה התלמיד ואמר – 'אכן אני לפניך'. פנה אליו רב יוסף ואמר 'אל תשב על אחוריך עד שתסביר לי את משמעות הפסוקים – 'מהו שכתוב (במדבר כא') "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא".
ידע רבא שרבו רב יוסף נפגע, ביקש סליחה בדרשה, ואמר: אם אדם משים עצמו כ'מדבר' זה שהכל דשין בו – תורה ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה – נחלו אל, שנאמר "וממתנה נחליאל". וכיון שנחלו אל – עולה לגדולה, שנאמר "ומנחליאל במות". ואם מגיס לבו – הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר "ומבמות הגיא". ואם חוזר בו – הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר (ישעיהו מ') "כל גיא ינשא".

נקוה שנשכיל לנהל את המאבק בעדריות ללא הגסת לב וללא פגיעות ונשכיל להעלות את השפע בדרכי שלום.