כל מי שקורא בכתבי ר' נחמן מברסלב, מוצא תיאורים רבים אשר בהם מתאר אותו תלמידו והביוגרף הנפלא שלו ר' נתן כבעל "חן". אין אנו מוצאים פה את התיאורים הרגילים אשר מוצאים בספרים רבים, בהם תלמיד מתאר את רבו כאדם קדוש, מוסרי או תלמיד חכם היודע הרבה ואשר יש לו תשובה לכל שאלה ופיתרון לכל סיטואציה. אלא דווקא תיאור הנלקח מהתחום האסתטי.

תמיהה זאת נפתרת על ידי תאור שלכאורה היה צריך להחריף אותה. לא רק שר' נחמן לא מתואר כמי שיש לו תשובה, אלא כמי שפעמים רבות אף אומר במפורש לתלמידיו "איני יודע", ומגדיל לעשות וטוען, שיש חידוש גדול יותר ב"איני יודע" שלו, יותר מ"היודע" ,והנימוק: "כי תכלית הידיעה שלא נדע".
יש קשר לדעתי בין ה"חן" ובין היכולת לומר "איני יודע". וביתר דיוק לא רק לומר, אלא להיות או להגיע למצב של "איני יודע". ממה נובעת אותה תחושה והכרה?

לדעתי הדבר קשור להתחדשות התמידית אותה חיפש ר' נחמן כל ימי חייו. כמו שמתאר ר' נתן בפתיחה לספר 'חיי מוהר"ן' – "כי הוא היה איש חי באמת, אשר לא היה דוגמתו, והוא חי תמיד חיים אמיתיים, ובכל פעם חי חיים חדשים…".

ישנם אנשים החיים סביב הנתפס, הם מחזיקים במה שהיה אתמול. וישנן נשמות אשר אינן יכולות להסתפק בזה, ובכל יום הן פותחות עצמן לחיים חדשים ולגילוי חדש מול האין סוף ברוך הוא.

עמדה זו לא נובעת רק מההכרה והענווה שהינך עומד מול האין סוף, אלא גם מההכרה שהעולם אשר הינך חי בו ואף אתה עצמך, מעורים וטובלים באין סופיות. לכן גם התובנות שלך כלפי העולם ואף ביחס לתפיסתך את עצמך, הרי הם כנהר שאינו פוסק ובכל יום אתה יכול, ואם תקשיב טוב אף כוסף, להשגות חדשות.

כיצד אפשר לחיות כך "בלי להישרף"? הדברים ארוכים מדי מלהתייחס אליהם כאן, אסתפק בשתי נקודות שמופיעות בכתבי ר' נחמן. הראשונה היא "דרך הצמצום" והשנייה קשורה ב"ענווה".

הצמצום פירושו בתמצית שאדם באופן מודע, בכדי לא לטבוע באין סוף, מצמצם עצמו לפרקטיקה ועבודות פשוטות אשר מתלווים אליהם אותו חשק וכמיהה לאין סוף. מתוך אותה תחושה של האין סוף אדם עושה חסד, מאיר פניו לזולת, לומד ומתפלל ועוד. "ענווה" היא מצב אשר בו אתה עומד מול האין סוף ואומר בפה מלא "איני יודע ", ולא מנסה לסתום את המצב הזה בתשובות.

וביחס לפרשתנו – על היחס בין הניתן להגדרה לבין המסתורין

"ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כ"ב פסוק כ"ח).

על פסוק זה מפרש תרגום יונתן שיש פה מצווה שנהיה רחמנים, ולכן אסור לנו לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד. גם הרמב"ם במורה נבוכים (ג' מ"ח) מקשר זאת לרחמנות וכותב:

"וכן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, סייג והרחקה, שמא ישחט מהם הבן לפני האם, כי צער בעלי חיים בכך גדול מאד, כי אין הבדל בין צער האדם בכך וצער שאר בעלי חיים. כי אהבת האם וחנינתה על הבן, אינו תוצאה של ההגיון, אלא פעולת כוח המדמה המצוי ברוב בעלי החיים כבמציאותו באדם..".

הרמב"ן בפרושו על מצוות "שילוח הקן" (האיסור לקחת את האם הציפור עם בניה, אלא "שלח תשלח" את האם ורק אז "את הבנים תיקח לך") אמנם חולק על הרמב"ם וטוען שאין זה מצד הרחמנות על בעלי החיים (הרי סך הכל אנחנו בסופו של דבר שוחטים ואוכלים אותם – ברוך), אבל גם הוא מקשר זאת לרחמים, אלא שלדעתו הדגש מופנה לא כלפי בעל החיים אלא כלפי האדם, ולחשש שהאכזריות תתפשט בנו: "..להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה, ללמד אותנו מידת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השוורים..".

הזוהר על פרשתנו מציין ואומר (בתרגום חופשי):

"וכמו ששנינו: כמעשה שלמטה ככה מתעורר המעשה למעלה…
עשה אדם חסד בעולם, מתעורר חסד למעלה ושורה על אותו יום…

ואם מתנהג אדם ברחמים למטה מתעוררים רחמים על אותו יום…

כמו כן בהפך של זה, אם אדם עושה מעשה אכזרי, ככה מתעורר באותו יום…

באותה מידה שאדם מודד כך מודדים לו..".

לפי הזוהר מעשיו של אדם משפיעים למעלה ועל העולם כולו. נקיטת האכזריות כלפי בעל חיים הינה פגיעה שלה השפעה לא רק ביחס לבעל החיים, לא רק בך, אלא על העולם כולו.

פרושים אלו עוררו שאלות בקרב פרשנים שונים אשר ראו בכך סתירה לגמרא במסכת מגילה דף כ"ה. "האומר..על קן ציפור יגיעו רחמיך..משתקין אותו", הגמרא טוענת שמי שעומד ומתפלל ומזכיר בתפילתו את מצוות שילוח הקן כחלק מבקשת רחמים וכדוגמא מתפלל: "אתה חסת על קן ציפור, אתה חוס ורחם עלינו.." – משתקין אותו. כלומר, אין מניחין לו להיות שליח ציבור. ולפי אחת הדעות בגמרא הסיבה היא "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות".

כלומר, אדם העומד לפני הקב"ה ומפרש את מצוות 'שילוח הקן' כאיסור הנובע מרחמים, משתקין אותו, מפני שזו גזירה ואין לפרשה בפשטות בדרך אנושית כנובעת מרחמים. אם כך כיצד ניתן לפרש את האיסור של שחיטת "אותו ואת בנו ביום אחד" כנובעת מרחמים?

שאלה זאת הטרידה אף את האיז'בצאי (רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא) בפרשתנו, וכך הוא מתרץ את הסתירה: "כי תפילה הוא שהשם יתברך יאיר עיני האדם במקום שאין ידו מגעת. ובמידות, הוא בכוח האדם להשיג איזה תפיסה. ותפילה – היא רק להשם יתברך שלא יתואר בשום מידה.. והתפילה הוא לעצמותו יתברך אשר לית מחשבה תפיסה ביה (אשר אין מחשבה תופסת בו)".

האיז'בצאי יוצר פה חילוק מרתק ויוצר הבחנה מהותית בין תפילה לבין לימוד. אכן התורה בהרבה דברים מטרתה ללמד אותנו ולהרגיל אותנו במידות מוסריות. אנחנו חיים בעולם הזה ונדרשים להכרעות וזהירויות שונות בהתנהגויות שלנו, ואכן יש צורך שנזהר, נקפיד ונשתכלל במידת הרחמנות ומידות מוסריות נוספות, אשר יש לנו בהם איזה תפיסה מוסרית על פי הבנתנו – "ובמידות הוא בכוח האדם להשיג איזה תפיסה..".

אבל התפילה שייכת לאזור אחר בחיינו, אשר בו האדם פונה ועומד מול האין סוף המוחלט, אשר אין בו תפיסה והשגה. אין הוא פונה למידת הרחמים "של האין סוף" ,יכול הוא רק לעמוד ולבקש רחמים "מול האין סוף".

התפילה הינה איזור שמעבר להגדרות.. מעבר למקומות אשר אותם אנחנו מבינים ויכולים להגדיר. המקום של המגע עם ה"איני יודע". בתפילה יש אופציה שבה אתה עומד ערום, מעבר לכל מסכה והגדרה של עצמך מול האין סוף הנעדר כל הגדרה. לפעמים אתה משתמש במילים, אבל אתה שופך את נפשך ועצמותך באופן האינטימי והכן ביותר מעבר לתפיסות שלך את "עצמך", ה"מוסר" או ה"אלוקים".

אמר מי שאמר שיש הבדל בין חידה לבין מסתורין, ואולי יש מקום להתייחס לחיים ולעמידה מול האין סוף כמסתורין ולא כחידה הנדרשת לתשובה ופתרון בכל רגע. בתוך אותו מסתורין נמצא סוד הפשטות. אדם חי בפשטות ובאנושיות המתחייה ומתחדשת מתוך אותה הרגשת מסתורין.. ומתוכה יש עשייה של חסד, מאור פנים, לב טוב והושטת יד.

סוף.

על פרשה ופרשייה – לסיום אתייחס בכמה מילים לענייני דיומא

היחס בין ענוה ו"איני יודע" לפרשיות הממלאות בימים אלו את השיח הציבורי, הינו ברור ומובן, ודי לחכימא ברמיזא ולא אוסיף. מעניין שפרשתנו מהווה המשך לפרשה הקודמת "קדושים" אשר מעמידה בפני העם כולו את אתגר הקדושה. פרשתנו מתמקדת יותר בכוהנים המשרתים את הציבור, ואשר מתפקדים כשלוחי העם. מהם נדרשת קדושה יתרה גם בחייהם הפרטיים. אין הם יכולים להתחתן עם כל אחת, לאכול כל דבר ובכל מקום. וגם בענייני טומאה וטהרה ישנן הקפדות נוספות.

כמו כן בעל מום לא יכול להיות משרת בקודש. התורה מונה סוגים שונים של פגמים ביניהם אף עיוורון, ואף פה אם מותר לנו לדרוש זאת ביחס למצבנו הדברים פשוטים.

מהכהן הקרב אל הקודש והמשרת גם את העם נדרשים דברים מיוחדים, וישנה הקפדה מיוחדת.

אין בכוונתי להוסיף ולדבר בגנות או בשבח ראשי העם ומנהיגיו, התקשורת מלאה בשיח זה אשר סובל מריקנות ובירבור עצום. כולם עומדים וצועקים את הפשוט וידוע לכול.

אנחנו לצערי מוצאים את עצמנו היום לא רק מול תוצאות הדו"ח אלא גם מול התופעה התרבותית של "העלאת גרה" במקום שנדרשת עשייה. הביקורת אשר התקשורת משמשת לה כפה, סובלת ממחלת האימפוטנטיות, וכן מחזרה כפייתית על משפטים פשוטים וריקים ללא המשך…"זה חמור" ,"צריך לפטר" , "תנו לתקן", "מושחתים" וכו' וכו'. כל פוליטיקאי ופרשן פוליטי (וסליחה על ההכללה) חוזר ללא הרף על אותם המשפטים בסדר כזה או אחר. השיח נותר חסר עומק, קלישאי, ובסופו של יום מעורר כאב ולצערי לא מביא באמת לשינוי או למידה.

הדבר דומה לאנשים הרואים אדם שנשרף, כולם עומדים מחוץ למדורה ומתראיינים וטוענים "צריך שינוי" "לא ייתכן שיתנו לו להישרף" וכיוצ"ב, במקום לקפוץ ולהציל או לעמוד בשתיקה ולבכות.

ולמי שלא מבין אוסיף ואומר, שבדברי אני קורא להקמתה של "מחתרת יהודית". ישנן מחתרות אלימות ולא לזה כוונתי (אני מתנגד!), אבל ישנן מחתרות תרבותיות ויכול להיות שזו הדרך היחידה שנותרה. מחתרת לא לאומנית אלא תרבותית, סוג של "עולם תחתון" חתרני.

ויהי רצון שעוד יהיו ימים טובים מאלו.