יצאתי לחפש את אלוהים בפרשת נשא.
וזה אינו עניין של מה בכך, זו הפרשה הארוכה ביותר בתורה! מעבר לכך ישנם נושאים קשים ומרחיקים- פרשת סוטה, הוצאת הטמאים אל מחוץ למחנה. נושאים שעל פניו מבטאים סוג של קירבה לאל – הקרבת קרבנות, נזירות, אך אינם ממלאים מקום זה בחיי כיום.
עבודת הלוויים, אתה נפתחת הפרשה, מתחילה לשוחח אתי. הלויים עסוקים בעבודות הטכניות המורכבות של המשכן, ומאוחר יותר הם גם מקבלים אחריות על הצד המוסיקלי במקדש. אני נוטה לשייך את עיסוקי במוסיקה ואהבתי הגדולה לתחום, להיותי בת לוי. לעיתים מדמיינת מקדש שלישי שכמרכז תפילה שיוויונית בה אני נוטלת חלק פעיל בעבודת ה'…
אך אם נחזור למציאות, ולמסע החיפוש שלי, אני רוצה להתעכב על הפסוק האחרון של הפרשה:

"וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים; וַיְדַבֵּר, אֵלָיו". (פרק ז' פס' פ"ט)
מוקדם יותר בפרשה, ועוד עשרות פעמים בתורה, אנו פוגשים בנוסח הרגיל: וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה. אך כאן, בסוף כל פירוט הקרבנות המייגע, יש פתאום דיבור אחר. ה 'מ' של המילה מדבר, מנוקד בחיריק, אין זה בניין פיעל של השורש ד.ב.ר. אלא סוג של התפעל.
רש"י מעיר על המילה הזאת: "מדבר כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע אליו". כלומר, המילה 'אליו' מכוונת אל הדובר עצמו, במקרה זה – אלוהים. אלוהים מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו! כלומר, לא נשמע כאן שום קול, אלא יש כאן תהליך תודעתי המתרחש אצל משה שבו הוא מגיע להכרה של הכוונה האלוהית!

ישעיהו ליבוביץ', בספרו על פרשות השבוע, נרגש מאוד מפירושו של רש"י ומוסיף שכאן, במילים מעטות, רש"י הביא את כל תורת הנבואה של הרמב"ם (והוא קדם לו בשני דורות). "הנבואה, היא משהו שמתרחש בתודעת האדם אשר הגיע לדרגה העליונה הניתנת לאדם בהכרת האלוהים… דבר ה' לאדם, משמעותו שהאדם מכיר את אלוהים".

מתוך דרך ההתנבאות הזו של משה, לייבוביץ' מסיק מסקנה על הקשר שלנו לאלוהים, שמיעת דבר ה', הינה מצב שהאדם יכול להביא את עצמו אליו!
המשך ישיר להבנה זו אני מוצאת בברכת הכוהנים שבפרשה.

וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם. {ס}
יְבָרֶכְךָ ה', וְיִשְׁמְרֶךָ. {ס}
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. {ס}
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. {ס}
וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם. {ס}(פרק ו' כ"ב-כ"ז)

ברכת הכוהנים, הטקסט המקראי הקדום ביותר שנמצא עד כה, (נמצא כתוב על לוחיות כסף, במערת בכתף הינום בירושלים, ומתוארך לשנת 600 לפנה"ס) הוא ברכה שאלוהים מברך אותנו, כאשר הכוהנים הם הצינור המוביל. המדרש ממשיל את הכוהנים לחרכים שדרכם חודר מבטו ואורו של האלוהים לאדם, על פי הפסוק בשיר השירים: "הִנֵּה-זֶה עוֹמֵד, אַחַר כָּתְלֵנוּ–מַשְׁגִּיחַ מִן-הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים" (פרק ב פסוק ט).

הרבנית מיכל טיקוצ'נסקי, במאמר שפרסמה, נכנסת לעומק המשמעות של ברכה. חוזרת לברכות הראשונות של אלוהים לאדם הראשון "ויברך אותם אלוקים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ", ולאברהם "ואברכה מברכיך". ומכאן לומדת שמקור הברכה בעולם הוא עינו הטובה של אלוהים שנתן עוד בבריאה ("וירא אלהים כי טוב") . הברכה שורה בעולם בטבעו.

אך איך נדע אם האדם ממש התברך? דווקא 'ההתברכות' היא סובייקטיבית. תחושה זו, נמצאת בנפש האדם. יש עתים שקשה לחוש אותה, מצבים קשים אליהם אדם נקלע. אך על ידי שינוי נקודת המבט, הסתכלות לא שגרתית, יכולת תמרון, יצירה, אדם יכול לצאת מהמקום בו הוא נמצא, להעניק לו משמעות, ובכך להרגיש מבורך.

ושוב, הדבר תלוי בנו.
אסיים בברכה, שנשכיל לשמוע את קולו של אלוהים, ושנתהלך בעולם עם תחושה מבורכת.

שבת שלום!