דברים, פרק כ"א,י – פרק כ"ה,יט

"לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה:אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל:"(דברים כ"ה,יג-טז)
סוגיה בת ארבעה דפי תלמוד בסוף פרק חמישי של מסכת בבא-בתרא מוקדשת לדיוק במידות ומשקלות, כך שאפשר לראות בה פיתוח והרחבה של הפרשיה המקראית מפרשתנו המובאת כאן. הסוגיה נפתחת במשנה הפוסקת – 1. חנווני מקנח מדותיו פעמים בשבת, וממחה משקלותיו פעם אחת בשבת, ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל; אמר רשב"ג: במה דברים אמורים – בלח, אבל ביבש – אינו צריך.
2. וחייב להכריע לו טפח. היה שוקל לו עין בעין – נותן לו גירומין, אחד לעשרה בלח, ואחד לעשרים ביבש.
3. מקום שנהגו למוד בדקה – לא ימוד בגסה, בגסה – לא ימוד בדקה, למחוק – לא יגדוש, לגדוש – לא ימחוק.
ההלכה הראשונה דורשת מחנווני לנקות את הכלים אליהם הוא יוצק נוזלים – יין, שמן, או מוצרים בתפזורת – קטניות,קמח, – פעמיים בשבוע. כלים אלו משמשים להנחת הכמות הנקנית על המאזניים לצורך שקילתה. עם הזמן נצברת בצדם הפנימי שכבה דקה של החומר הנוצק אליהם, והם נעשים כבדים מעט יותר, ונמצא שהקונה משלם עבור כמות גדולה יותר משקיבל.
הלכה זו דורשת דייקנות מלאה, אין פשרות על חשבון ממון האחר אף אם מדובר בסכום פעוט. מסתבר שתפיסת היסוד לדין זה היא – 'שלי שלי ושלך שלך' , דין צלול וברור.
ההלכה השלישית קובעת שבמקום בו נוהגים למדוד במדה קטנת-נפח לא ימדוד במדה גדולה. פרשני המשנה סבורים שהלכה זו בנויה על ההלכה בדבר הכרעת טפח, והטעם הוא – כי השמוש במדה גדולה יגרום להקטנת מספר השקילות, כתוצאה מכך יבצע המוכר רק הכרעה אחת, לטובת הקונה, ואילו במספר שקילות רב, תתבצע הכרעה בכל פעם. המוכר אינו רשאי לגרום לקונה הפסד זה, אך גם להפך – אם נהוג להכריע רק פעם אחת, כך יהיה. כך גם לגבי כמות הסחורה בתפזורת הנמדדת במידת נפח. מקום שנהגו למחוק כלומר לצקת כמות 'מיושרת' עם שולי הכלי לא יוכל הקונה לדרוש מהמוכר שיגדוש, יוסיף עוד כל עוד החומר לא נשפך מעבר לשוליים, ולהפך. גם לתפיסה זו מוצאת הגמרא מקור בפרשה – מנין שאין מוחקין במקום שגודשין, ואין גודשין במקום שמוחקין? ת"ל:'איפה שלמה' (כ"ה, טו)
ומנין שאם אמר הריני מוחק במקום שגודשין ולפחות לו מן הדמים, והריני גודש במקום שמוחקין ולהוסיף לו על הדמים, שאין שומעין לו? ת"ל: +דברים כ"ה+ איפה שלמה וצדק יהיה לך כלומר, הויכוח בין גודש למוחק הוא ויכוח על הגדרת הכוס המלאה. על כן הדרישה של התורה ל'שלמה' היא חסרת משמעות מעשית כשלעצמה, שהרי כל מקום ומושגיו שלו אודות השלמות הרצויה. אבל הגמרא הוסיפה ודרשה את המלים 'יהיה לך' כאומרות – התורה דורשת את מה שעבורך, עבור בני המקום והקהילה, נחשב לשלם. בכך מכבדת התורה, לפי פרשנות התלמוד, את עמדתו של כל ציבור, ודורשת ממנו להישאר נאמן, עקבי, לעמדותיו כלפי בני קהילתו. ועוד עניין חשוב כאן – ההלכה אוסרת 'קומבינות'. במקום שמוחקים – מחק, אל תגדוש ותפצה. למה, שואל הישראלי המתחמן והמקמבן, למה ? הרי זה אותו דבר ? הרי הלוקח לא יפסיד ולזה התכוון החוק ?? אולם ההלכה מתעקשת. ההלכה הבינה שאם נתחיל לשנות, לגרוע, להוסיף , לאלתר ולעגל פינות, כל המבנה יתעקם וישתבש. א"ר לוי: קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות. דברי ר' לוי המובאים בסוגיתנו אינם סתם הפרזה, הם באים לומר שמדות אינן רק כלים להכלת סחורה – הם מדות במובן של גבולות, ומי שאינו מקפיד על גבולותיו בדברים אלו, הוא בסכנה שלא יקפיד על גבולותיו בעניינים קריטיים כעריות, שכל כולן פריצת הגבול בין קרובים. הצורך לנקות יפה יפה את המידות, הצורך ליישר קו במושגים הבסיסיים של שלמות ומדה ולפעול על פי קו זה מקבלים עתה משמעות אתית כללית ולא רק משמעות פרקטית, בענייני מסחר.
רק בעניין אחד התורה לא רק מתירה אלא דורשת פריצת השורה והדין – ההלכה השניה דורשת מהמוכר, בעת השקילה במאזניים, להכביד בידו על כף המאזניים בה מונחות אבני המשקל כך שכף זו תרד למטה מעט וכך יוצא שתמיד מקבל הקונה כמות נוספת של סחורה, או משלם פחות על הכמות שקיבל. אופציה אחרת שהמשנה מציעה היא לשקול עין בעין, כלומר, להגיע למצב של כפות בגובה שווה ואחר כך לתת לו 'גירומיו' כלומר – הפרשים משוערים, בסדר גודל קבוע (לפי האמור במשנה – 10% בלח, ו5% ביבש, לפי פרשנות התלמוד – יתכן שרק אחוז אחד או שניים).

תפיסת היסוד בהלכה זו כמעט הפוכה לקודמת. יש כאן דרישה לעיוות הדין ! המוכר נדרש להטות את כף המאזניים לרעתו. המשנה דורשת לברוח ממצבי ספק, כפות מעוינות, מרחק כה גדול לצד השני עד כדי שיובטח שלא יווצר גזל, דרישה זו מופנית למוכר, כי מהיותו בעל המשקלות, הוא החזק, כליו הם הקובעים, על כן דווקא הוא מחויב בהתרחקות יזומה מרווח שלא כדין. כמקור לתפיסה זו מציין התלמוד – מנהני מילי? אמר ר"ל, דאמר קרא: 'אבן שלמה וצדק'(דברים כה,טו) צדק משלך ותן לו. אכן, פרדוקס ! על כך כבר אמרו בתלמוד – לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה' כלומר: תמיד על פי הצדק המופשט, לעולם לא הטיה שהמציאות מכתיבתה, ובהקשר אחר אמר הרבי מנחם-מנדל מקוצק 'סולם עקום הוא ישר , לב שבור הוא שלם' וניתן עתה להוסיף – כפות מאזנים מוטות לטובת החלש הן הכפות המעויינות.