לוּ הַיִיתָ יוֹדֵעַ לִקרֹא אֶת הַשָּפָה

שֶבָּה אֲני כְּתוּבַה

הַיִיתָ רוֹאֶה בְּוַדַאי שֶאֵין צוֹרֵך

בְּפָּרְשָנוּת אוֹ בְּדְרָש

שָפָה פּשוּטָה, גְּלוּיָה.

לוּ הַיִיתָ לוֹמֵד אֶת הֲהַבָרוֹת מֶהֶן אֲנִי בְּנוּיָה

וּמְצָרֵף מֵהֵן מִילִים אוֹ מִשְפָּטִים –

פְּסוּקִים מִזְּמַן עֲבַר, אוֹ זְמָן הֹווֵה –

הַיִיתָ כְּבָר יוֹדֵע בְּעָל פֵּה

אֶת תְוֹכִי.
(דליה יאירי, מתוך 'באו ימים מפויסים')

לו היינו יודעים לקרא את השפה..
לפעמים חשוב לא רק התוכן, אלא השפה, המכלול, הדרך שבה נאמרים הדברים.
פתיחת ספר דברים. נאומיו האחרונים של משה, כמעט ארבעים יום של דיבור, כנגד ארבעים שנה של נדודים.
שוב, יום כנגד שנה – אלא שלא כמו אצל המרגלים – כעונש, כאן זה בא כתיקון.
שם, על כל יום שהמרגלים תרו – ודברו סרה בארץ – נענשנו בשנת נדודים
ואילו כאן – על כל שנת נדודים, יום ריפוי של דיבור מיטיב.

אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה
אלה הדברים, דווקא אלה.
דיבור מדויק ומדוד. רש"י הראשון בספר דברים, מעיר את תשומת ליבנו שכל מילה כאן מכילה עולם ומלואו.

אלה הדברים – לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל:
..במדבר – לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר, אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו (שמות טז ג) מי יתן מותנו במדבר וגו':
בערבה – בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב: (רש"י דברים פרק א)

כל מלה רומזת למאורעות שלמים שקרו, אומר רש"י. המדבר הוא לא מקום אלא אירוע, הערבה אינה ציון גיאוגרפי – אלא הרפיון של העם באותו המקום, שכחת עצמו, והחיפוש בבנותיו של עם אחר..
כך גם 'אחד עשר יום מחרב' – אינם תיאור זמן או מרחק, אלא המחשה של הפספוס הגדול של דור המדבר, הידיעה שדרך שיכלה להיעשות בכל כך מעט ימים – התמשכה לה על פני ארבעים שנה.
הדברים אמנם דברי תוכחה – ומזכירים גם רגעים לא פשוטים
השפה – שפה של אהבה, שפה שבה אין צורך במילים רבות.
כשאוהבים באמת, אין צורך להכביר במילים. מספיק שנאמר אחד לשני ראשי פרקים. אנחנו כבר כל כך מכירים, שדי לנו במילה אחת, והכול נאמר. או במילותיו של עידן רייכל:

פָּעָם הַיִינוּ מְדַבְּרִים לֵאַט
הַיִינוּ מְדַבְּרִים בְּשֶקֶט מְדַבְּרִים מֵעַט
הַיִיתָ מִסְתָכֵּל לִי בַּעֵינַיִים כְּשְּדִיבַּרתִי אִיתְּךָ

אלה הדברים אשר דבר משה
מסע ארוך עברנו בארבעים שנות נדודים. מ – 'לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי' עד 'אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה'. מ – 'כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי' – אל 'לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה עוֹד נָבִיא' – נביא מלשון ניב שפתים, דובר, שלא קם כמוהו.
בארבעים שנה גילינו שקיימים, שני חלקים יש בדיבורו של אדם, מה שאנחנו מצליחים לומר, ומה שמגיע אל מי שמולנו.
אם אנחנו מרגישים שאין מי ששומע, קשה לנו מאוד לדבר. אך כבדות הפה מסתלקת ברגע שיש נמען. המצב של כבד פה וכבד לשון, מתקיים, שאין אמונה שיש מי שמקשיב:

וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי: כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'

כשיש הקשבה בצד השני – הדברים משתנים מהקצה אל הקצה:

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-ה'; וַיַּאֲמִינוּ, בַּה', וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ… אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַה', וַיֹּאמְרוּ, לֵאמֹר:

ארבעים שנה בין התחושה שאין מי שמקשיב – וממילא לא איש דברים אנוכי.
ארבעים שנים של קרבה גדולה של מנהיג לעמו, של אמונה שיש עם שלם שקשוב לכל מלה
מולידים את אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל.

על מה חרבה ירושלים?
על חוסר דיבור. על שנאת חינם. על שלא ידעו לשמוע איש שפת רעהו. וממילא כמו בוני מגדל בבל, שנתבלבלה שפתם – נפוצו על פני כל הארץ.
על חוסר יכולת לקרוא את השפה שבה כתובים האחרים, ומחסור ב'מילים פשוטות כמו שהיינו פעם – כשעוד כתבנו מכתבים של אהבה..'
בדברי הנחמה של השבוע הבא – מבטיח לנו הנביא דיבור אחר.

א נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי–יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם. ב דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ–כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ: כִּי לָקְחָה מִיַּד ה', כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ. {ס}
ג קוֹל קוֹרֵא–בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה'; יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה, לֵאלֹהֵינוּ. ד כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. ה וְנִגְלָה, כְּבוֹד ה'; וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר. {פ} ישעיהו פרק מ

שבת שלום!