מלאכי ג, ד-כד

השבת החלה לפני פסח נקראת 'שבת הגדול'.לשמה ולייחודה ניתנו כמה הסברים. אחד מהם – בשנת יציאת מצרים חלה שבת זו בעשירי בניסן, וזהו היום בו נצטוו בני ישראל לקחת להם שה כדי להקריבו בליל הפסח. הקרבה זו נתפסה כמבחן לאמונה הכופרת במקודש במצרים ואף מתריסה נגדו, שכן השה היה חיה מקודשת במצרים. והנה איש לא נפגע בשל כך. על שם נס גדול זה מכונה השבת בשם זה.

לפי הסבר זה,נתפסת השבת שלפני פסח כיום של מבחן האמונה וכדברי מדרש ההלכה, המכילתא – "מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים לפי שהיו ישראל שטופין בע"ז במצרים וע"ז שקולה כנגד כל המצות אמר להם משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות….

אמרו לו ישראל למשה רבינו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו ?(שמות ח,כב) אמר להן מן הנס שהוא עושה לכם במשיכתו אתם יודעים מה בשחיטתו" (מכילתא דר' ישמעאל, פרשת בא, ה'

המסורת שכינתה כך את החג, דאגה לקריאת הפטרה מיוחדת לשבת זו. (הפטרה – בשבת, לאחר קריאת התורה, בה קוראים תמיד פרשיה מתוך חמשת חומשי התורה, נקרא גם קטע מהנביאים המתקשר או לפרשה במקרא או לליחודה של אותה שבת. קטע זה מכונה הפטרה). ההפטרה היא בפרק האחרון של ספר מלאכי (ג,ד-כד) ועל פניו אין בה שום דבר המתקשר לחג הפסח. ברם, בעיון נוסף, מוטיב המבחן העומד במרכז אירועי י' בניסן של שנת יציאת מצרים הוא גם העומד במרכז פרק זה, אבל להיפך ! לא ה' בוחן את ישראל , אלא ישראל בוחנים את ה' והוא מוכן לעמוד למבחן זה. למעשה מדובר על שני מבחנים. הראשון הוא מבחן המעשר. כאשר צוותה התורה על הפרשת מעשר מיבולי השדה לעניים הבטיחה שתוצאת ההפרשה תהיה ברכה בכל. המעשר אינו גורם נזק כלכלי. להיפך – הוא יוצר ברכה. עתה מסתבר שהעם אינו מאמין ואינו מביא די מעשרות. וה' מבטיח – "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי:וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא יַשְׁחִת לָכֶם אֶת פְּרִי הָאֲדָמָה וְלֹא תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה אָמַר ה' צְבָאוֹת: וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה' צְבָאוֹת:" (מלאכי ג, י-יב)

המבחן השני הוא מבחן ההשגחה האלהית. העם מעלה את השאלה עתיקת היומין של רשע וטוב לו. הרשעים בחנו את ה' ויצאו ללא פגע. עובדי ה' שואלים את עצמם, לשם מה לעבוד את ה' כשאין תוצאות מעשיות לכך ?

"אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת: וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ:"

תשובתו של ה' הפעם מורכבת יותר – "וְהָיוּ לִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ:וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ:כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק:" (מלאכי ג, יד-כא) , בסופו של דבר יגיע יום הבירור, יום היגלות האמת לאור. אז יתברר שה' מפלה את הצדיקים לטובה, כמו בניו. בינתיים יש להאמין ולהמתין.

נוצרה עתה תבנית בת שלשה שלבים: הבחירה להאמין, ההמתנה, יום הדין והגאולה. אם נחזור לאירועי יציאת מצרים נראה שכך קרה שם. בשבת הגדול בחרו ישראל בלקיחת השה ובכך הכריעו הכרעת זהות. אחר כך באה המתנה קצרה, ולבסוף ליל הגאולה. דמיון זה בין ההפטרה ויציאת מצרים הוא כבר סיבה מספקת לקריאתה כאן. סיבה נוספת היא האופן בו הפטרה זו סוגרת מעגל. פרק זה שהוא האחרון בספר מלאכי הוא גם הנבואה האחרונה הכתובה לפנינו, כי מלאכי היה אחרון הנביאים. וכך מסיים אחרון הנביאים את נבואתו – (כב) זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים:הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא:.. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם:

יש כאו המתנה דרוכה ליום הדין. הוא יום ההכרעה . בינתיים התורה היא מרחב הקיום. משה מסמל את בניית המרחב, ואת ההמתנה. אליהו מסמל את ההכרעה החד-משמעית, כאן ועכשיו. בעשירי בניסן נדרשה הכרעה ברורה ומידית. לאחר שנעשתה יצאנו ממצרים.