הפסוק המסיים את הפטרת השבת הקרובה, בעטיו זכתה, כנראה, לשמה "שבת הגדול", מנבא את חזון אחרית הימים של הנביא מלאכי, ומבטיח:
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא–לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם. פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם.

יום ה' הגדול והנורא הוא יום של דין ומשפט א-להי שיבוא על העולם. רק מי שיעמדו במשפט ויימצאו ראויים, יזכו, לדברי מלאכי, לחזות בגאולה השלמה. על כן ישלח ה' את אליהו הנביא, שליחו, שיאיץ בכולם ויציע להם את דרך התשובה, כדי שיזכו לאותו היום.
מה עניין הבנים והאבות בחזון זה?
פרשנים שונים התחבטו במשמעות התיאור הזה של פעולתו אל אליהו.

הרד"ק סובר שמשמעות הצירוף אבות על בנים, היא כמו אבות עם בנים, ומה שיאפיין את תנועת ההתעוררות שייצור אליהו הוא שתהיה תנועת המונים רב-גילאית וחוצת-דורות. משהו מעין מחאת האהלים, אם תרצו – שמצליחה לאחד מגזרים ושבטים מפולגים, על פי רוב, לתנועה משותפת אחת שמבקשת תיקון והשלמה.

רש"י מציע שמשמעות המילה על, היא 'על ידי': האבות ישובו על ידי בניהם, והבנים יימשכו לטוב בזכות אבותיהם. יש משהו ביחס הבין-דורי הזה, במבט שלנו כלפי הורינו או ילדינו, שמעורר אותנו להרהר בשאלות של נצח, של מורשת ומסורת: עד כמה אני נאמן למסורת שהפקידו אצלי אבותיי? מה אני משאיר לילדי? תחושת ה'חוליה בשרשרת' גורמת לנו, לעתים, לצאת מגדרנו ולהתאמץ הרבה יותר כדי לא להיות אלה שמפרקים מסורת רבת שנים, גם אם היא לעתים תובענית ומעייפת.

אולם פרשנים מודרניים מצאו בלשון 'והשיב לב אבות על בנים' כיוון אחר לגמרי של תשובה. נראה כאילו ישנו קונפליקט מובנה בין האבות לבניהם, בין הדור הצעיר לדור המבוגר, ורק כאשר יוכלו הצדדים לעמוד האחד מול השני, להשיב ליבותיהם ואהבתם זה כלפי זה, תבוא הגאולה השלמה.
מה יש בפער הבן-דורי הזה שכל כך מאיים על שלמות העולם?
הרב קוק, שזיהה בתנועה הציונית את תחילת מימוש חזון הגאולה, סבר שהדור הצעיר שקם בישראל מבטא תנועה חזקה של שיבה אל הטבעיות והטבע, בעוד דור האבות שנולד ועוצב בגלות מבטא מסורת רבת שנים של ניכור מהטבע ומלחמה בו. למשך דורות רבים חונכו יהודים לשחות נגד הזרם, לחשוק שפתיים ולדחות כל פיתוי של התאקלמות והקשבה לעצמם או לסביבתם מחשש להתבוללות (פנימית וחיצונית). מן המאבק המתמשך הזה יצאנו, אמנם, מנצחים, אך גם קצת צולעים על ירכינו: אוחזים בתרבות נמוכת קומה ושפופת רוח לעתים, מנוכרת לכל מה שנושא עמו ריח של טבעיות וארציות. הדור הצעיר, לעומת זאת, נולד לתוך מציאות אחרת – גאה, בוטחת בעצמה, טבעית וכמעט חסרת מעצורים.

שתי התנועות הללו גם יחד הכרחיות בעת הגאולה: ביום בו יזהו האבות את בניהם, ויבינו שתביעתם הטבעית המתפרצת אינה הוללות ריקה אלא חיפוש דרך לגיטימי למימוש חיי קודש, וביום בו יפסיקו הבנים להתכחש לאבותיהם ויבינו שהמאבק ביצריות ובטבע- יש לו מקום חשוב בעידון ושמירה על הרוח האנושית מפני עצמה, באותו יום ממש יבוא אליהו ויבשר שלום בעולם, ותזרח עלינו כולנו "שמש צדקה, ומרפא בכנפיה".