שנים בהגיע קריאת ספר שמות ולאחר מכן בקריאת חג הפסח ייחלתי לשמיעת הקריאה 'שלח את עמי ויעבדוני', פנייה לשליט, למלך מצרים, בבקשה, דרישה, לשחרור העם ושנים אח"כ, קריאה באותו לשון, לממשלת ברה"מ לשחרר את יהודיה.

ברם, השנה בעקבות גל ההתעוררות העממי שפעל פועל ומפעיל בארצות שכנות, שמעתי קולות נוספים, שמעתי בעוצמה רבה את הקריאה הפנימית להתגבש ולרצות לצאת, לפתע חסרה הייתה לי הקריאה – ויאמרו איש אל אחיו, אישה אל רעותה – די, דיינו, בואו ונצא!
אך, רק לפני כמה שבועות הזדמן לי לכתוב לפרשת בשלח ובדברי הצגתי מדרש המתאר את כשלון יציאת בני אפרים בטרם זמנה.

שב אני ושואל, מתי התעוררות עממית מתבקשת ותצליח, ומתי סופה להיכשל? דומה שמבחן התוצאה יקבע, כלומר אין לדעת!
אנו רגע אחרי, 'המחר של האתמול' – מחרת ליל הסדר בתורה, אוצר שני אירועים במקרא,
האחד יציאת מצרים וההגעה לים סוף והשני חציית הירדן, הכניסה לארץ. ביציאת מצרים אנו חווים את התסכול, היציאה מלווה בפחד וברצון לשוב על עקבותינו, ובלשון הכתוב:

(י) וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה': (יא) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: (יב) הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר: (יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: (יד) ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן: (שמות פרק יד ')

האם להחריש או שיש לעשות מעשה!?
המדרש עונה לשאלתנו בלמדו את 'קפיצת נחשון', וכרגיל מחלוקת. לר' מאיר נלמד על 'קפיצת שבט בנימין!', כלומר לדעת שני החכמים 'המדרש' אינו יכול לקבל את ההמתנה הפאסיבית ומציע שהיה מי שהבין שעליו לפעול, שבט או יחיד.מעניין לבחון מה חשבו, רצו, בני ישראל, לקפוץ או לחכות?! ר' מאיר טוען שהשבטים רבו מי יקפוץ ראשון ואילו ר' יהודה טוען שהמריבה הייתה מי לא יקפוץ ראשון!

וזה לשון המדרש מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מס' דויהי פרשה ה': "ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה", ר' מאיר אומר בלשון אחד ור' יהודה אומר בלשון אחר.
ר' מאיר אומר בלשון אחד, כשעמדו שבטים על הים זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים. מתוך שהיו עומדין וצוהבין קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחלה, שנאמר: "שם בנימן צעיר רודם שרי יהודה רגמתם שרי זבלון שרי נפתלי צוה אלהיך עוזך עזה אלהים זו פעלת לנו" (תהלים סח', כט') אל תקרי "רודם" אלא, 'רד ים', התחילו שרי יהודה מרגמין אותם באבנים שנ'אמר: "שרי יהודה רגמתם".

משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן, נכנס לחדרו בלילה, אמר לקטן העמידני עם הנץ החמה, ואמר לגדול העמידני בשלש שעות ביום. בא קטן להעמידו עם הנץ החמה ולא הניחו גדול, אמר לו: לא אמר לי אלא בשלש שעות ביום, והקטן אומר לא אמר לי אלא עם הנץ החמה, מתוך שהיו עומדין וצוהבין ננער אביהם, אמר להם בני, מ"מ שניכם לא כוונתם אלא לכבודי, אף אני לא אקפח שכרכם. כך אמר הקב"ה מה שכר יטלו בני בנימן שירדו לים תחלה, שרת שכינה בחלקו…ומה שכר נטלו שבטו של יהודה שהיו רוגמין אותם, יהודה זכה למלכות…

ור' יהודה אומר בלשון אחר "ויבאו בני ישראל בתוך הים", כיוון שעמדו שבטים על הים זה אומר אין אני יורד תחלה לים וזה אומר אין אני יורד תחלה לים, שנאמר: "סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל" (הושע יב', א') מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לים, עליו הכתוב אומר "הושעני אלהים כי באו מים עד נפש ואומר טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים ושבולת מים שטפתני", ואומר "אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה ואל תאטר עלי באר פיה" (תהלים סט' ב' – ג', טז')

מיד אמר המקום למשה ידידי טובע בים והים סוגר ושונא רודף ואתה עומד ומרבה בתפלה? אמר לפניו: רבונו של עולם, ומה בידי לעשות? אמר לו "ואתה הרם את מטך". ומה אמרו משה וישראל על הים "ה' ימלוך " וגו'. אמר המקום מי שהמליכני תחלה על הים אעשהו מלך על ישראל."

והאירוע השני לאחר הכניסה לארץ, שם נאמר:
יהושע פרק ד' (יט) וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ:(כ) וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן הַיַּרְדֵּן הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל: (כא) וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת אֲבוֹתָם לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה: (כב) וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: (כג) אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עָבְרְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְיַם סוּף אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עָבְרֵנוּ: (כד) לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד ה' כִּי חֲזָקָה הִיא לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים: ס
יהושע פרק ה', (ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (י) וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל ויַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ: (יא) וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:
(יב) וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא: ס
(יג) וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ: (יד) וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ: (טו) וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן:
יהושע פרק ו (א) וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא: ס
(ב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת יְרִיחוֹ וְאֶת מַלְכָּהּ גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל:…

יהושע שומע את אשר שמע משה בעומדו מול הסנה הבוער בטרם יקבל על עצמו את הובלת עם ישראל מעבדות לחירות – כהקדמה מתבקש משה וכעת גם יהושע, להסיר את הנעלים!
מהו המסר בחליצת הנעליים?
בפרשנות עכשווית נוהגים לכנות את הלימוד כקריאה יחפה, כלימוד ללא הנחות יסוד.
הרבי החסידי ר' משה מקוברין מסביר 'של מנעוליך מעל הרגליך' !!!
הן הוצאת עם מעבדות והן הובלת עם למלחמה מחייבים בירור עמוק – האם אנו נעולים על דרך מסוימת, האם התרגלנו לחשוב שבידינו הפתרון ואולי יש לחשוב אחרת?! ואולי!
הניסיון, לצערנו, מוכיח שברוב מלחמות ישראל 'הקונציפיה', השיטה, שלטה! ההרגל!!!

אך, מה רצה המלאך מיהושע? האם היה מי שזכר והזכיר ליהושע שאין עליו להתחיל מלחמה עם יושבי יריחו אלא שעליו לקיים את הציווי – דברים פרק כז' (א) וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:
(ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: (ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ: (ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד:
… (יב) אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן: (יג) וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי:

האם זה מה שהמלאך ניסה לרמוז?
מדוע רק לאחר כישלון כיבוש העי נזכר יהושע להתפלל ורק לאחר כיבוש מחודש של העי, עלה להר עיבל – יהושע פרק ח', (ל) אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל: (לא) כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים: (לב) וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (לג) וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה: (לד) וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה: (לה) לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם: פ

ואכן כך רואה התלמוד את טעותו של יהושע – (בבלי סנהדרין מד' ע"א) "ויאמר ה' אל יהושע קום לך"(יהושע ז'). דריש רבי שילא: אמר ליה הקדוש ברוך הוא: שלך קשה משלהם, אני אמרתי (דברים כז') "והיה בעברכם את הירדן תקימו, ואתם ריחקתם ששים מיל."

נחזור ונזכיר אנו 'ביציאת מצרים' – החלה היציאה הפיזית, האם באמת יצאנו? האם ניתן להוציא את המצרי מהיהודי?
דומה שקפיצת נחשון/בנימין, ולימים הכניסה לארץ מבטאים את הרצון להתנתקות.
מדרש תנאים (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מס' דויהי פרשה ו') יתאר את ההתנתקות בשלושה משלים – " "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים".
הראשון כצפור שהיא נתונה ביד אדם שאם יכבוש ידו מעט מיד הוא חונקה, שנ'אמר: "נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים הפח נשבר ואנחנו נמלטנו ואומר עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ ברוך ה' שלא נתננו טרף" וגו' (תהלים קכד' ו' – ח')
השני כאדם שהוא שומט את העובר ממעי הפרה שנ' "או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי", שאין ת"ל גוי "מקרב גוי", אלא כאדם שהוא שומט את העובר ממעי הפרה,
רמז לשלישי כפי שנראה להלן ואומר: "ואתכם לקח ה' ויוצא אתכם מכור הברזל" וגו' (דברים ד', כ')

כדרשה על הפסוק (שמות פרק יד', ל') (כט) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם: (ל) וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם: (לא) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ:
ובמקבילה במדרש תהלים (בובר) למזמור קז', ד'
הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר: וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם: (תהלים פרק קז' א' – ג')

הראשון כשם שהציפור הזה נתון ביד הצייד, אם מבקש המיתו, ואם מבקש חייהו, כך ישראל היו ביד מצרים משוקעים, שנאמר "וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג ח), וכן הוא אומר "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מי מצרים" (שמות יד', ל'),
השני אמר ר' אבא בר כהנא בשם רבותינו כעובר שהוא נתון במעי הבהמה, וכשם שהרועה נותן ידו ושומטה ממעיה, כך עשה הקב"ה לישראל ממצרים להוציאם, שנאמר "לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ד', לד'),
השלישי ולא ברמז אמר ר' אייבו בשם ר' יוסי בן זימרא כשם שהזהבי הזה פושט את ידו ונוטל הזהב מן הכור, כך הקב"ה הוציא את ישראל מיד מצרים, שנאמר "ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים" (דברים ד', כ'),

אמר הקב"ה לישראל כשהייתם במצרים הייתם מפוזרים, וכנסתי אתכם לשעה קלה לרעמסס, ועכשיו אתם מפוזרים בכל הארצות וכשם שקבצתי אתכם לשעבר כך אני אקבץ אתכם לעתיד לבוא, שנאמר "יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו [וגו' ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ"] (ישעיה יא', יא' יב') לכך נאמר "ומארצות קבצם".
מסביר הרבי מאפטא 'אוהב ישראל' לפסח – "נראה כי חז"ל דיברו בכאן נגד ג' כיתות שיש בישראל. צדיקים, בינונים, רשעים,

ומי שממשיל את ישראל לצפור דיבר בצדיקים גמורים. והיינו כמו שהצפור אשר ביד הצייד אין לו שום שייכות וחיבור עמו כלל. כי הוא בריה בפני עצמו וכשהצייד פותח ידו מיד בורח הצפור ולא ישוב אליו עוד, כמו כן היו הצדיקים בגלות מצרים. שלא היה להם שום שייכות אל הקליפות. רק שהם היו יכולים לצאת משם ובחסדי הש"י הוציאם.
ומי שממשילם לעובר במעי בהמה מדבר בבינונים. היינו כמו שעובר יש לו שייכות קצת עם הבהמה. מצד שהיא אמו גם הוא נגרר אחריה. כמ"כ היו הם במצרים שהיה להם שייכות קצת עם הקליפות אבל לא כ"כ ח"ו. כי אעפ"כ ניכר העובר שהוא בריה בפני עצמו.
ומי שממשילם לזהב שבכור מדבר ברשעים. ולכך מדמה אותן לזהב שבכור, המעורב עם הפסולת שהזהב עם הפסולת הוא אחד ואינו ניכר בפני עצמו גם כשירצה להוציא את הזהב מוכרח להיות נחסר קצת ממנו ע"י האש שמצרפו. כך היו הם במצרים שהיה להם התחברות גדול עם הקליפות ר"ל. וכשרצה הקב"ה להוציאם משם נחסר מהם כמ"ש רש"י ז"ל ע"פ (שמות יג, יח) "וחמושים עלו בני ישראל" עיי"ש.

והנה בכל שנה ושנה מתעורר זה, יכול האדם לפי בחינתו ומדריגתו להוציא את עצמו מתוך הקליפות.
וזהו עניין בדיקת חמץ. היינו שכל אדם יבדוק עצמו מהמדות שיש לו ואח"כ אם ימצא אצלו איזה מדה רעה ח"ו. יבער אותה מכל וכל ע"י התשובה שלימה שיקבל האדם על עצמו שלא לעשות עוד כזאת.
וזהו בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. היינו שממש צריך האדם בעת הזאת שיצא ממצרים שהם הקליפות ומן השמים יסייעוהו. וכיה"ר וכן יהא רצון אמן, והבן מאוד:
דומה שעל כל אחד לברר מהם מקורות היניקה שלו, האם נלכד ברשת הצייד ובאמת רוצה להשתחרר ולשכוח את עברו?!
האם הוא יליד אותה תרבות, מכיר ומודע לירושה הגנטית ובמקביל רוצה להשתנות.
או האם הוא נמצא בכור היתוך, מודע לצלקות ההיתוך, מודע לאותם סיגים שהותיר מאחרו.
ואולי יש בנו את שלושת המימדים, שלושת המשלים – יש ו'מצרים – המערב….' לוכד אותנו, יש ויילד אותנו (כיבוד הורים!) ויש ואנו (עדיין) בכור היתוך!
האם נשוב למנהג אבותינו בידינו ונתפלל מתוך אמונה, תקווה – '(…) ילחם ואנו נחריש' או אולי, משהו מההתעוררות המצרית (של ימינו) יניע אותנו לעשייה! לקפיצת נחשון/בנימין!

האם יתעוררו 'העצמות היבשות' מעצמן או בצו…(יחזקאל לז'), הפטרת שבת חול המועד פסח?

(ה) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: (ו) וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':
… (יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: (יב) לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.