(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:(ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:(ד) וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ:
(ה) וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה:

כלל פרשני מקובל מאוד בסוגיות של טומאה וטהרה הוא שטומאה כרוכה במוות וטהרה – בחיים. גופת המת היא אבי-אבות הטומאה, והדרך להיטהר ממנה היא בטבילה במים – יסוד החיים. והנה כאן, היולדת נטמאת כתוצאה מתהליך הלידה. מדוע?

אם נלך בעקבות הכלל המקובל, עלינו לשאול – מי או מה מת כשמישהו אחר נולד?
ביטוי ייחודי של משנה במסכת אוהלות (1*) מצביע על כיוון לתשובה. המשנה מכנה את הרחם – קבר. אכן, שם מדובר באשה שילדה נפל ובכל זאת ביטוי חריף זה מכיל אמירה רחבה יותר – הרחם הוא מקום בו התפתחה צורת חיים מסויימת והיא חלפה ללא שוב ברגע הלידה. התא בו נוצרה הוויה סימביוטית של העובר ואמו אינה עוד. האם אינה עוד הרה והעובר הפך לאדם לכל דבר. דם הלידה כתוצאה מפתיחת הרחם ואחר כך מניתוק חבל הטבור הוא אחת התוצאות של התהליך הפיזיולוגי של נתק וקרע, אבל הוא מסמן את מות הוויית ההיריון.

ספורו של ר' שמלאי (2*) מרחיב את תיאור הווית הרחם –
דרש רבי שמלאי: למה הוולד דומה במעי אמו? – לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב' ארכובותיו, וב' עקביו על ב' עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי (=צואה) שמא יהרוג את אמו. וכיוון שיצא לאוויר העולם – נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, ומלמדין אותו כל התורה כולה… וכיון שבא לאויר העולם – בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית ד'): "לפתח חטאת רובץ"…

בתחילת דבריו מתאר ר' שמלאי את ההבדלים הפיזיולוגיים בין מצב ההיריון למה שאחריו, הוא מדגיש שמה שמאפשר חיים אחרי הלידה – עצמאותו של היילוד באכילה והפרשה – הוא-הוא מה שעשוי לגרום מוות בזמן ההיריון. אם כך, ההוויה שלפני לידה וזו שאחריה סותרות זו לזו בחוקיותן. אחר כך מתוארת הוויה רוחנית, הוולד שרוי במצב של קליטה אינסופית של העולם ושל התורה. "ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים", ברגע הלידה מצב זה מופסק באופן אלים – מלאך סוטרו על פיו ומשכחו מה שלמד. הפתאומיות, האלימות של אובדן ההוויה הרוחנית אינה דומה כלל לרובד הפיזיולוגי, שגם בו חל שינוי קיצוני אבל זהו שינוי מנומק ומסתבר ואין כאן כל נימוק לאבדן הפתאומי של הדעת. לא ברור גם לשם מה מלכתחילה לימדו את הוולד תורה שהוא עתיד לאבד.

כיוון שדרשת ר' שמלאי העניקה לוולד תודעה, בולט מאוד הדמיון בין הלידה למוות – שני האירועים פתאומיים, אלימים, שרירותיים – עבור מי שחווה אותם.
וכאן יש להדגיש – החברה רואה לידות בעין יפה, בני המשפחה שמחים, ההורים – עוד יותר, והיילוד – בוכה, מי ידע מדוע? ר' שמלאי מספר מדוע. הוא אינו מסביר מדוע חיים כרוכים במוות אבל מתאר באופן עשיר את התופעה הזו מנקודת מבטו של גיבורה – הוולד. לפי מהלך זה, מצוות טומאת היולדת מהווה הכרה של ההורים והחברה במוות הכרוך בלידה, והיא נאמרת מנקודת מבטו של היילוד.

באחת מנבואות יחזקאל, שפסוקים ממנה נקראים בליל הסדר (3*), מתוארת משהי שהושלכה 'על פני השדה' ביום לידתה, אלוהים עובר על פניה, רואה אותה מתבססת בדמיה ומצווה עליה / מברך אותה "בדמייך חיי". האווירה הקשה, על גבול הניכור האופפת את המפגש הזה מזכירה את תיאור הלידה אצל ר' שמלאי, ועל רקע מה שהתברר לנו אודות קשרי מוות וחיים, מקבלים דברי אלוהים ליילודה הקשר רחב – חיים נוצרים מתוך מוות ומסומנים בדם.

היילודה בנבואת יחזקאל היא ירושלים, כלומר כאן מתבצעת הרחבה סימבולית מלידת הפרט ללידת העם, אנו נזכרים ביציאה ממצרים בה נולד העם ויצא לדרכו דרך פתח מדמם – "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם: וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" (שמות פרק י"ב, ו-ז).

ואני נזכר גם בימים שאנו בתוכם עתה – יום הזכרון לשואה ולגבורה, יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. האם אך מקרה הוא ששלושתם באים זמן קצר אחרי הפסח? אפשר לנמק כיצד תוארך כל אחד מהאירועים בנפרד, אבל בדיעבד בשלושת השבועות שבין ט"ו בניסן לה' באייר מצטברים מוטיבים של מוות ולידה. וכאן, "בדמייך חיי" הוא ביטוי מפתח לכל המועדים הללו, והוא מדגיש את הדרישה הקשה לקום מהחורבן ולחיות, אבל יש מקום לזכור גם את תביעתה של התורה להכיר במוות שהיה כרוך בלידה ולתת לו ביטוי. עצרות, טקסים, צפירה, מצעדי חיים – כל אלו נבחנים באופן בו הם מבטאים את הכרתנו והכרת תודתנו למה שחלף כדי שאנו נהיה.

שבת שלום!

____________________________

1. האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית הראשון טמא בספק והשני בודאי אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהיא ניטלת בגפים אבל אם היתה מהלכת הראשון טהור שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה: (משנה, אוהלות פרק ז,ד)
2. תלמוד בבלי , נדה , דף ל,ב המדרש מובא כאן בהשמטות.
3. יחזקאל פרק טז – (ג) וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק לִירוּשָׁלִַם מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית:(ד) וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ (ה) לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ: (ו) וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: